דווקא ברגעי משבר בוחנים את הרצון האמיתי של האדם, לכן משה שבר את לוחות הברית אחרי חטא העגל ואמר, ‘מי לה’ אליי’, עשו משמיים בירור לראות מי באמת רוצה את השם, את התורה, את הקדושה… לא כמו בהתחלה שהקב”ה שהביא לבני ישראל את התורה כפה עליהם הר כגיגית, שאז אין באמת בחירה. ולכן ציווה על כל אדם להביא מחצית השקל כסף – כסף מלשון כיסופים, רצונות – תראו לי את הרצון האמיתי שלכם לאיזה כיוון רוצים ללכת, לקדושה או לטומאה?
ולמה דווקא מחצית השקל? השם אומר לנו תביאו רק חצי, תעשו רק חצי דרך בכך שתראו לי את הרצון האמיתי שלכם ואני כבר אמשיך משם, ‘בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו’. אפילו רוצה לחטוא משמיים מסייעים בידו. אדם זה אוסף של הרצונות שלו. איפה שאדם נמצא סימן שלשם רצה להגיע, אין דבר העומד בפני הרצון. וכך גם אנחנו, לכולנו יש בחיים עליות וירידות, רגעי משבר שחייבים לעבור כדי לגלות את הרצון האמיתי. לאחר שלב השבירה צריך לעשות הבדלה בין הדברים החיצוניים שגרמו לשבירה, לבין הרצון האמיתי שלנו שמסתתר בכל מצב. לא סתם הגענו לאן שהגענו, הרצון שלנו הוביל אותנו לשם. התוצאות מוכתבות ע”י הרצון הפנימי.
אין לנו באמת בחירה במאורעות שעוברים עלינו, כל מסע חיינו כתוב מראש. הבחירה היחידה שלנו היא ברצון ובאמונה, “הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים”. מה הכוונה בחירה ביראת שמיים? איך זה בא לידי ביטוי בפועל? הבחירה היא אם אנחנו עם השם או נגד השם. אם מקבלים רצונו באהבה, או הולכים נגדו. כל החיים זה מבחנים לבחון אותנו באמונה, עד כמה באמת מוכנים ללכת עם רצון השם. כמובן שכל אחד נבחן לפי דרגתו ולפי הכלים שיש לו שיכול להכיל את מה שעובר עליו. ככל שהנשמה יותר גבוהה היא עוברת ניסיונות גדולים יותר. כתוב בגמרא שהשם לא מקיש על קנקנים שבורים, השם לא בוחן אדם שלא יכול לעמוד בניסיון. כמו שבעל חנות קרמיקה שרוצה להראות ללקוחות שלו הקנקן חזק ולא נשבר, הוא מפיל אותו על הרצפה לא במטרה לשבור אותו, אלא כדי להראות את חוזקו. כך הקב”ה, אין לו מטרה לשבור בן אדם, אלא להיפך, כדי להעלות אותו בדרגות רוחניות, דווקא מהמשבר הוא נבנה מחדש, זה מרחיב את הכלי שלו, את יכולת ההכלה, את הנפש. כמו הנשר שדווקא שכבר זקן ולא יכול לעוף גבוה כמו פעם והמקור שלו מתעקם והציפורניים מתעקמות ולא יכול לתפוס את הטרף שלו, דווקא אז הוא מתחדש, משיר את הכנפיים, המקור והציפורניים והכל צומח מחדש, צעיר וחזק יותר.
כל אדם עובר שבירת לוחות פרטית שהן חלק בונה במסע שלנו וצריך להבין שמסתתר כאן הגילוי של הרצון האמיתי. אבל איך מתמודדים עם רגעי המשבר מבלי להתרסק לגמרי? איך מצליחים לקום ולהבנות מחדש? ברגע שמבינים שמלמעלה פעם מאירים לאדם ופעם מחשיכים לו, פעם מר, פעם מתוק, הירידות לא תלויות בנו, פעם רוצים שנעבוד את ה’ מתוך מתיקות, בשמחה ופעם מתוך מרירות ועם זה לעבוד את ה’ למרות הכל. אחד הסימפטומים של ייאוש זה שאדם הופך את הירידה לנפילה, ירידה זה מן השמיים, נפילה – שחושב שלא יעלה אחרי המשבר, זה כבר ייאוש. הקב”ה לא ייתן לאדם ניסיון שממנו לא יוכל להיבנות מחדש אחרי השבירה. אם אדם קיבל ניסיון קשה, סימן שהקב”ה חושב שהוא נשמה חזקה שיוכל לעמוד בניסיון הזה ואם אדם בחר להישבר ולהתייאש, זו בחירה שלו, הוא היה יכול גם לקום. וכאשר האדם מצליח להתרומם הוא מרומם את כל הבריאה איתו ותורם את חלקו בקירוב הגאולה.
ה’ בוחן את האמונה שלנו דווקא בעיתות משבר. קורים דברים שהם לא בשליטתו של אדם. ואם אדם מחזיק מעמד ולא נשבר לגמרי, מבין שהכל נעשה ברצונו יתברך לתועלת, אז משמיים יסייעו לו לבנות ולהבנות מחדש מהמעט ששרד. הקב”ה יסייע לרצות רק את רצונו יתברך ומזה יקבל כוחות לשקם ולהשתקם. אומר רבי נחמן שאם אדם מאמין שהכל נעשה ברצון ה’, אז זוכה שמשמיים נותנים לו לרצות רק את רצון ה’, (ליקוטי מוהר”ן).
בזמן משבר זהו זמן אמת לראות מה הרצון הפנימי של האדם, האם מבטל רצונו בפני רצון השי”ת ומבין שככה השם רצה. הקב”ה עושה פעולות גדולות ונוראות בכל יום ויום וחושב מחשבות באופן שנזכה להתקרב לעבודתו כדי להחיותנו, כדי שנזכה לחיים אמיתיים ונצחיים. גם שנראה לפעמים שהקב”ה עזב אותנו ואינו משגיח עלינו, וודאי מסתתרת כאן תכנית ומחשבה שמטרתה לקרבנו אליו. לפעמים אף הופך אותנו לשבר כלי שאז אדם שבור יכול להתמלא כל כולו באורו יתברך ולהגיע לדבקות גדולה בתפילה, בבחינת “שברו על ה’ אלוקיו”, למה לא נאמר “בטחונו על ה’ אלוקיו”? כי מעצם השבירה זוכה לתפילה בדבקות ממש.
האדם בפנימיות רוצה רק את אהבת ה’, כל שאר הרצונות זה רק כי בפנימיות רוצים את ה’ ורוצים שה’ יגלה לנו את אהבתו. ה’ מתגלה אלינו דווקא מתוך החושך, בדינים קשים, בזמני משבר, כי אז מוריד מהאדם את כל הגאווה שלו ורק אז יכול האדם לזכות להתגלות השם באמת.
מסביר ר’ נחמן בליקוטי מוהר”ן (פ”ט חלק א’), “אנכי אשמח בה’, יתמו חטאים מן הארץ”, שיש לאדם חיסרון, הוא נכנס מזה לעצבות וייאוש, מרגיש נשבר. מדוע? כי כל החסרונות שבאים לאדם, זה בגלל שבירת הכלים בזמן בריאת העולם, שנפלו ניצוצות ונחסרו מהשכינה. ומה התיקון לזה? שישמח עצמו באלוקיו. איך מתעודד? שיודע שהמלך בעצמו בא ומספר לו את החיסרון של השכינה דרך החיסרון שהוא מעביר אותו. הוא בחר בו מכל האנשים להשלים את החיסרון שקיים בשכינה, וכך מתקרב יותר לה’, משמח עצמו באלוקיו. למה נאמר אלוקיו שהרי אלוקים זאת הנהגה של דין? כי יודע שגם אם מנהיג אותו בדין זה לטובתו, גם החסרונות כדי שימלא אותם בדעת ואמונה וכך משלים את החיסרון בשכינה, נשלמים החסרונות מהשבירה ונתעלים כל הניצוצות. דווקא מתוך הצער, הכאב, החיסרון מתחברים יותר לה’ ואז זוכה לשמחה אמיתית, שמחה מעצם ההתקרבות לה’ ועשיית רצונו יתברך.
משה תמה בפני הקב”ה, איך עם ישראל חטא בעגל ביום ה-40 של קבלת התורה? ענה לו הקב”ה “וראית את אחוריי ופניי לא ייראו”, יש דברים שלא אוכל לגלות לך. יש דברים שאדם צריך לעבור גם מבלי שהוא מבין את הסיבה. וזה הניסיון האמיתי של האמונה. ואם מקבל באמונה ובאהבה לא יצא מהעולם עד שיראו לו למה זה היה לטובה. שום דבר לא קורה סתם בלי סיבה, הכל מכוון ומדויק מאיתו יתברך לטובתנו, לטובת הנשמה הנצחית שלנו, אבל לא מראים את זה מראש לאדם כי אז לא תהיה לו בחירה באמונה.
הקב”ה מלמד את משה תפילה, “ריבונו של עולם צא ממר מתוק”, למה לא לבקש ישר שיהיה מתוק? למה המתיקות חייבת לצאת מתוך המר? כי אי אפשר להעריך את המתיקות אם לא קודם עוברים את המרירות. לכן מתפללים שהמרירות תהפוך למתיקות. דוד המלך מתפלל, “מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה”, דווקא שצר לך תקרא להשם. דווקא בחושך, בגלות תדבר איתו ואז השם יענה לך מתוך הרחבה. יש כאלו שצר להם לא יכולים להתפלל, מחכים שיהיה להם טוב ואז יתפללו, אבל לא מבינים שהקב”ה רוצה את הקריאה שלהם דווקא מן המצר, זו הסיבה בעצם שמלכתחילה שלח את המצר.
באנו לעולם כדי להיבנות, לצמוח, יש אנשים שחיים במודעות של צמיחה אישית בשאיפה להיות יותר טובים, אנשים משפיעים שאוהבים לתת ולגרום הנאה לאחרים, להתעדן, להזדכך, להיות רגישים לזולת. אלו שצומחים מתוך מודעות ואמונה שהכל מושגח מאיתו יתברך לא יגיעו לייאוש בזמן משבר, כי מודעים לכך שזהו ניסיון שיעזור להם לצמוח יותר, הם לא עסוקים ומרוכזים ברצון שלהם לקבל לעצמם ולכן גם כשהדברים לא יתנהלו לפי רצונם הם לא יתרגשו מכך יבינו שזה רצון ה’ לטובת ההתפתחות והצמיחה האישית והרוחנית שלהם. ואילו אלו שעסוקים במרדף אחר ההנאה והנוחות שלהם יהיה להם יותר קשה להחזיק מעמד בזמן משבר, כי כל האחיזה שלהם תתמוטט, הם אוחזים חזק בעולם הזה, בעולם החומר והתענוגות.
אמנם ה’ ברא אותנו עם רצון לקבל תענוג, מסביר הרמח”ל שתכלית הבריאה היא להתענג על השם, להתענג על זיו השכינה. השם הוא טוב ומיטיב, ורוצה להשפיע עלינו מטובו, למלא אותנו באור שלו ע”י שנתקרב אליו, שנסיר את המחיצות שחוצצות ביננו ומסתירות את האור ע”י שמרוכזים רק ברצוננו ולא ברצונו. השי”ת רוצה להתגלות אלינו אבל אנחנו מפריעים, שמים מסכים והסתרות של גאווה, חומר, חוסר אמונה. כל הסבל בעולם נועד כדי להעיר אותנו, לא כדי להתעלל בנו. הסבל בעולם נולד כתוצאה מהמשגה שלנו, בא כדי להאיר את החושך שאנחנו יצרנו. מה שאנחנו שופטים שהוא רע מובנה עפ”י אמות המידה שלנו שרכשנו מהחברה. הצלחה נמדדת לפי מושגים חברתיים. חושבים אדם מוצלח זה שיש לו מקצוע טוב, עו”ד או רופא, הקים משפחה וכו’.. אבל מוצלח לפי התורה זה מי שהולך באור, הולך עם האמונה כמו יוסף, “ויהי יוסף איש מצליח”, נאמר עליו דווקא שהיה עבד וכשהיה בכלא, לא שהיה ראש מעצמה.
אדם שחי בלי אמונה הוא נכנס לתרדמת רוחנית. הקטרוג של המן היה– “ישנו עם אחד”, הם ישנים אז לכן גם המלך שלהם ישן, הוא כבר שכח אותם, הנשמה שלהם רדומה, הם לא מתעוררים לרצות חזרה את החיים עם השם שהיו להם לפני כן בארץ ישראל עם בית המקדש. שקעו בגלות בבבל בתוך חיי החומר, ההנאות והתאוות, בבל אותיות לבב, הקב”ה הגלה אותם דווקא לשם, כדי לראות לאיפה הלב שלהם מושך, עד כמה באמת רוצים חיים עם השם, כמה רוצים, מבקשים ומתפללים על זה, או שכבר מפסיקים להאמין ומתייאשים. אם מתייאשים נותנים להמן עמלק לנצח, לייאוש, לאדישות, שלאדם כבר לא אכפת מכלום, כבר לא מאמין שיכול להיות יותר טוב, לא מאמין שיכול להיגאל. זרש ייעצה להמן שכדי להביס יהודי אתה חייב קודם להפיל אותו לייאוש, כי כשאדם מפסיק להאמין אז לא רואה השגחה פרטית וסיעתא דשמייא. וכמובן להיפך, ככל שמאמין שהכל מושגח והכל לטובה, אז ככה זוכה לראות יותר השגחה פרטית גלויה ולא נסתרת, השם נגלה אליו.
כמו שרואים איך השם נסתר במגילה וצריך לגלות אותו, כך אנחנו צריכים לגלות את הקב”ה שמסתתר בסיפור חיינו וזה עושה קידוש השם ומתקן את החטא. הרי חטאנו בכך שחיללנו את השם, שראינו איך מחללים ומבזים את כלי הקודש של בית המקדש וישבו במשתה ושתקנו ועוד נהננו. אז עכשיו התיקון שלנו זה קידוש השם. איך עושים קידוש השם? כשמגלים איך השם מעורב בכל סיפור בחיינו, כשמגלים היכן מסתתר מאחורי הקלעים של כל אירוע. ההיפך מקידוש השם זה חילול השם, מלשון חלל, שנראה שכביכול אין מציאות השם בסיפור, החלל פנוי מאלוקות. כל העצבות והייאוש שיש לאדם נובעים מהרגשת ריק, מחלל שנוצר באדם שלא מלא באלוקות.
מצב ההסתרה יוצר תחושת ריק שגורם לייאוש ועצבות והתפקיד שלנו הוא להסיר את ההסתרה מעל הנשמה האלוקית, לגלות את מציאות הקב”ה בכל מצב ואז מתמלאים באלוקות, מתמלאים בשמחה. אדם שחש אלוקות מתנהל בשלווה ונחת, ללא שום דאגה, מרבה במעשי חסד ועזרה לזולת, מרבה לחייך וזה עושה קידוש השם בעולם, כולם רואים איך מתנהל אדם עם אמונה. ואילו אדם שלא חש אלוקות, עושה חילול השם, המציאות שלו נראית כאילו אין ח”ו הקב”ה בעולם, כאילו הכל ריק. אדם שמתנהל למשל בחוסר הגינות, ברשעות, בכעס, בקמצנות, נדחף בתור, צועק, עוקף בעצבים בכביש, ההתנהגות שלו מראה כאילו אין כאן אלוקים, הוא לא באמת חש שהקב”ה משגיח, וזה גורם חילול השם. ובפרט שרואים אדם דתי ומצפים ממנו להתנהל באמונה, הוא מייצג את הקב”ה מבחינת הסביבה.
לכן זו מצווה להיות בשמחה, כי אדם שלא שמח זה חילול השם. כשרואים יהודי שלא שמח זה עושה חילול השם, כי אם הוא עצוב אז נראה שבעל הבית לא מיטיב איתו, אדם שבוכה מראה שכביכול ח”ו הקב”ה לא טוב ומיטיב, ואילו יהודי ששמח עושה קידוש השם בעולם.
יהי רצון שנזכה לרצות את רצונו יתברך ונזכה להתגלות השם בחיינו.
