»

»

פרשת שמיני

ניקיון הנשמה

Picture of הרבנית איילת שובלי

הרבנית איילת שובלי

מנהלת מדרשת רבבה

30 יום לפני פסח מתחילים להתכונן לפסח, בכל יום יוצאים מעוד מיצר עד לגאולה השלמה בפסח. כותב החיד”א, “בכל שנה, שלושים יום קודם הפסח, הקב”ה עושה לישראל משוא פנים ברוב חסדיו ומתחיל להוציא את נפשותם מהיכלי הטומאה מעט מעט שיעור חלק אחד משלושים בכל לילה”. כל יום מנקים מתוכנו עוד חלק של עמלק, יוצאים עוד קצת ממצרים. הקב”ה עושה לנו משוא פנים – הולך אתנו לפנים משורת הדין, בוחר בנו למרות שעדיין לא ראויים ומכין אותנו אל הגאולה.

הנס של פורים היה שה’ הציל אותם אפילו שלא היו ראויים, היו מכעיסים את ה’ שהלכו לסעודה במקום פריצות ונהנו מהסעודה בעוד שהם אוכלים מכלי בית המקדש. אבל ברגע שמתעוררים לתשובה, אפילו אם עדיין זאת לא תשובה שלמה, רק מראים חרטה, ה’ פודה ומציל, שולח ישועה. ובפרט בחודש ניסן שהוא חודש הגאולה. ניסן – חודש שרגיל בניסים, כמו שאומרים שהקב”ה מוחלן וסולחן לישראל כלומר שרגיל למחול ולסלוח לישראל, כך ניסן מלשון שזהו חודש הרגיל בניסים. בחודש ניסן מברכים ברכת האילנות – כמו שהאילנות מתחדשים, כך נשמתנו מתחדשת.

חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים. מה זאת יציאת מצרים פרטית? בכל פעם שאדם מתגבר על הכעס ובוחר לשמור על השמחה בכל מצב, בכל פעם שמתגבר על עצמו ושותק, עומד בניסיון והופך שנאה לאהבה, מתעלה מעל הטבע שלו, זאת יציאת מצרים פרטית שלו.

מסופר על עני אחד שהכין במשך שנה שלמה מצות שמורות לפסח, הוא הניח את המצות על החלון בתוך ביתו והלך לבית הכנסת. כשחזר אשתו כעסה שיותר אכפת לו מהמצות ולא מהילדים שלו, שקר להם והם רעבים, ומתוך הכעס דחפה את התריס שהמצות נשענו עליו והמצות נפלו החוצה לגשם שירד. העני ידע שהסדר של פסח נעשה בסדר האלוקי, ואם ה’ החליט שהוא יעשה את הסדר ללא מצות שמורות הוא מקבל את באהבה, והחליט לשמור על השמחה בכל מצב וערך סדר עם חידושי תורה ושירים, בחר להתעלם כאילו לא קרה כלום והייתה שמחה גדולה. בסוף הסדר אשתו התנצלה שככה התנהגה לאדם כזה צדיק, והוא ענה לה שהיא עשתה לו טובה, כי זה הליל סדר הראשון שהרגיש שבאמת יצא ממצרים, מהמידות הלא טובות, מהכעסים, בכך ששמר על השמחה ללא תנאי.

עיקר הניקיון לפסח זה לנקות את החמץ, הגאווה. כל המידות הלא טובות כמו כעס, עצבות, מקורן בגאווה שחושב שמגיע לו. למה ה’ עשה אבק בעולם? כדי שננקה, כי הבריאה צריכה לעבור ניקוי. כשאנחנו מנקים פה, מנקים אותנו למעלה, מטהרים לנו את הנשמה. פעולת הניקיון עצמה, עושה ניקוי רוחני לנפש, לנשמה. כמו ההכנות לכבוד שבת, כל מאמץ וטיפת זיעה מוחקת עוונות, כך הניקיון של פסח מנקה את החמץ מהלב שלנו, את העוונות, המידות הלא טובות. השאלה איך מנקים? לכן ניגש לניקיון עם לב נקי, לנקות בשמחה, ברוגע וזאת החירות האמיתית של הנשמה. לא משנה איך יצא בסוף הניקיון, הפעולה עצמה עושה פעולה נפשית רוחנית. וכן התכלית של הוצאת החמץ בעיקר מהלב. אם מנקים בלחץ ועצבים אז מאבדים הכל, לא לפספס את התכלית של הניקיון שזה ניקיון הנשמה.

עיקר החמץ שצריך לנקות זאת הגאווה. מה שחוסם את האמונה זאת גאווה, קורה איזה ניסיון של עלבון, עושק הוא כועס ופגוע, הרי הכל זה רצון ה’, ה’ עושה את כל המעשים, אבל קשה לחיות עפ”י האמונה השלמה. אם שלחו משמיים צרות, קשיים, ייסורים, יש להם תכלית, מתקנים בדרך, אבל אדם שלא מוריד את האמונה למציאות שלו, הוא יאשים אחרים, יקפיד עליהם.

אבל כאשר אדם מצדיק את הדין עליו, הכל מתהפך עליו לטובה, ומראים לו שהצרות הם בעצם חסדים גדולים. אומר רבי נחמן, “וכל זה באמונה שלמד שאין דבר קטן וגדול במקרה, ואלופו עולם בכל תנועה ותנועה ממש. באמונה הזאת מקבל כל הגבורות ואז יעשה לו חסד ממש ורואה אלוקותו יתברך והנהגתו שהכל טוב וחסד וצדיק וישר הוא”.  אבל מה שמסתיר לאדם את האמונה זאת הגאווה, שחושב שהוא כל כך צדיק שלא מגיע לו ניסיונות צער וייסורים, לא מבין שכל צער שעובר זה מנקה את העוונות שלו. כל ניסיון שעומד בו מעלה אותו  בדרגה רוחנית.

אדם שחי אמונה הוא בענווה, מסתפק במה שה’ נתן לו ולא ממורמר. ההתמרמרות של האדם כי לא רואה את התכלית. אם מישהו ביזה אותו, אם רואה את התכלית מודה לו שמזכה אותו ע”י הביזיון ומזכך אותו.

התיקון של “כל זה אינו שווה לי” זה “שיוויתי את ה’ לנגדי תמיד”, שהכל שווה בעיניו כי כל מה שמה’ שווה בעיניו לטובה. איך יידע האדם אם הוא בגאווה? לפי איך שמרגיש, אם מרגיש לא מסופק, עצוב, מאוכזב, אז נפל בחטא הגאווה. מי שיש בו גאווה תמיד מתלונן, שום דבר לא מספיק לו, לא מעריך את מה שה’ נתן לו, לא מעריך את אשתו, את העבודה שלו. ואילו בעל ענווה, תמיד מרוצה ומסופק. אומר האר”י הק’ שהס”מ לא שולט על הענו. הענווה מכפרת על עוונותיו, ענו = עון, וממילא הצרות והייסורים מתרחקים ממנו.

כשבא תלמידו של הנועם אלימלך הרב ישראל מרוז’ין, לא קיבל אותו עד שאמר שהוא הכי רשע בעולם. כי לא יכול להתחיל לקבל את התורה כל עוד חושב שיותר צדיק חכם הגון ממישהו אחר. זאת גאווה אם חושב שיותר טוב ממישהו, אז הקב”ה זורק אותו לנוקבא דתהומא רבה, למקום הכי נמוך בעולם, “ה’ משפיל גאים”.

הפרה האדומה מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים כי אם הוא חושב שהוא טהור ובא לטהר, אז ה’ הופך אותו לטמא. אומר הנועם אלימלך לגבי חוקת הפרה האדומה, “האנשים אשר הם טהורים בעיניהם, מדמים בנפשם שיוצאים ידי חובה, בוודאי הם טמאים לנפש, מלוכלכים בכל העוונות והחטאים”. חוקיות התורה, מי שחושב שהוא בסדר הוא הכי טמא לה’, ומי שחושב כמה לשון הרע יש בו, כמה עוונות יש בו, אז הפרה מטהרת אותו. כמו יונה הנביא שאמר “בשלי הסער הזה”, ככל שאדם יותר נמוך בעיני עצמו – “אשכון את דכא ושפל רוח”, ה’ נמצא איתו, עם מי שחושב שכולם יותר טובים ממנו. לכן בחר לתת את התורה על ההר הכי נמוך, הר סיני, ולתת את התורה דרך משה שהיה ענוותן ואמר “שלח נא ביד תשלח”, תשלח כל אחד אחר להושיע את עם ישראל, כי כל אחד וודאי יותר טוב ממני.

לכן אהרון הוא זה שנבחר לשרת בקודש ולהוריד את השכינה למשכן, למרות שמשה בנה את המשכן במשך שבוע שלם. כי ברגע שאהרון נכנס למקדש ראה אש בצורת עגל, הוא מיד התמלא בושה, זה הזכיר לו את חטא העגל ולא הבין מדוע משמיים מזכירים לו את החטא. משה אמר לו, “אל תבוש לכך נבחרת”, אין לך מה להתבייש. מפרשים האר”י הקדוש והנועם אלימלך, “אתה נבחרת בגלל שאתה מתבייש”, משמיים נותנים לאדם חטא שיתבייש בו וכך יהיה בענווה ובושה כי ירגיש עצמו לא ראוי, ‘מי אני’? ואז דווקא שאדם מתבייש בא לענווה גמורה שנותנת לו את הזכות לשרת בקודש, זוכה באור האלוקי. הבחינה של ענווה ובושה שהיא שברון לב מתוך שפלות עצמו, שמרגיש שבור ומבויש מתוך שפלותו, היא מדרגה שבזכותה הצליח אהרון להמשיך השראת שכינה ע”י קורבנותיו ועבודתו ובמדרגה זו אהרון היה יותר מכולם, אפילו יותר ממשה. למשה רבנו לא היה את שברון הלב של אהרון, כי לא היה קשור לחטא ולכן לא הייתה השראת שכינה ע”י קורבנותיו. איך בונים משכן? ע”י בושה ושברון לב, שאדם נשבר לבבו מהחטא אז יכול לגשת להקמת המשכן, כאשר מרגיש מבוטל אז אין הפסק בינו לבין הקב”ה.

למה היה צריך להעביר הקב”ה על משה ואהרון את כל הצער והביזיונות האלו? כדי להביא אותם לביטול גמור, שיבואו לעבודת הקודש בלי שמץ גאווה כלל. כי אם לרגע היו חשים גאווה שהקב”ה בחר אותם מכולם לעבודת הקודש, אז עבודת הקודש לא הייתה שלמה. שאדם חושב, ‘בזכותי, בזכות המעשים שלי’, אז עבודת הקודש שלו לא שלמה, רק שאדם מגיע מתוך התבטלות וענווה שהוא לא ראוי, יכול המעשה שלו לפעול בשמיים בשלמות. כך שאדם רואה שמשמיים מעבירים אותו צער וצמצומים, הסתרה, ולא מבין למה עובר את כל המצבים האלו ולמה מגלגלים לו משמיים שיחטא ויטעה, סימן בעצם שעומד לפני דבר רוחני גדול. מביאים אותנו משמיים לביטול וענווה כדי שנעבוד את השם בשלמות, כדי לזכות אותנו לעלייה רוחנית, שלא נבוא אל השם מתוך גדלות וגאווה.

בליל הסדר הקב”ה בעצמו וכל פמליה של מעלה באים אלינו לשולחן הסדר, השכינה יורדת אל משכננו, כדי להיות ראויים אנחנו מכינים את עצמנו 30 יום קודם לכן ומטהרים את עצמנו מכל חמץ, מכל גאווה, כדי להיות ראויים לקבל את האור האלוקי. יציאת מצרים זה האור הרוחני שיורד, האור של התשובה מוציא את האדם ממצרים, אמנם האור מסתלק לאחר מכן, אבל נשאר הרשימו של החוויה של “קרבת ה’ לי טוב”. שמאיר עצם האור, אדם מרגיש כמה טוב להיות עם הקב”ה. והרשימו שאדם זוכר כמה טוב להיות עם ה’ ,ומהכח של הרשימו, של הזיכרון המתוק זה נותן את הכח להתמודד עם הקושי.

יהי רצון שנזכה לנקות ולטהר את הנשמה כדי להכין עצמנו לאור האלוקי בפסח.

לעילוי נשמת אבנר בן יפת ת.נ.צ.ב.ה

 

אהבתם את המאמר? שתפו

אודות המחבר:

לפרטים על מדרשת רבבה https://ynrcollege.org.il/revava/%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%91%d7%94/

מאמרים נוספים בתחום

פרשת בהר
שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶ֔ךָ... וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן.... וְכִי תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת... וְצִוִּיתִי אֶת־בִּרְכָתִי לָכֶם......

פרשת אמור
אל תאמין בעצמך עד יום מותך יש להבין מה טעם צוותה התורה לכהן גדול לקחת דווקא  אשה

פרשת קדושים
וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י ה'. מכאן נלמד דין מורא מקדש, כמו שכתב הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ז

למאמרים נוספים של המחבר

פרשת תזריע
כל אחד יכול מהמצרים ולהיות בן חורין. יציאת מצרים הפרטית היא היכולת להשתחרר מכל עכבות ומחסומים

פרשת ויקרא
התורה מלמדת מה נחשב טוב ומה נחשב רע. הרמח"ל בדעת תבונות מסביר שסוד הייחוד, זה לדעת

פרשת כי תשא
דווקא ברגעי משבר בוחנים את הרצון האמיתי של האדם, לכן משה שבר את לוחות הברית אחרי

מה תרצו לחפש?