אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת..
האור החיים הקדוש עומד על מה שכתבה התורה “אדם” ולא “איש”. התורה באה למעט שאין עובדי כוכבים מטמאים בנגעים, וכפי שמבואר במסכת יבמות (סא.) קברי עובדי כוכבים אינן מטמאים באוהל כמו שנאמר ביחזקאל הנביא (לד.) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי “אָדָם אַתֶּם” אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נְאֻם ה’. אַתֶם עם ישראל קרויים אדם, ואין עובדי כוכבים קרויים אדם.
אמנם עדיין יש להקשות, וכי יש מעלה בגוים מאיש הישראלי, שהם לא מטמאים בנגעים ואנו כן?
עוד קשה כי הרי אמרו חז”ל (ערכין טז.): נגעים באים על עוון לשון הרע, אם כן אומות העולם שחיים הם על לשון הרע מדוע אינם נטמאים בנגעים?
אלא מבאר האור החיים “אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת” כלומר אתם שקרויים אדם – הנגעים יהיו רק בעור הבשר – כלפי חוץ בלבד, ולא בבשר עצמו. אולם אומות העולם כבר “מתחילת ברייתם הגוף והנפש שלהם הם בבחינת צרעת שכל עצמותם טומאה”, ולא יוסיף כלום מה שגם בחיצוניות שלהם יהיו מנוגעים.
ברעיון זה ענה ה”חפץ חיים” זצ”ל על השאלה ששואלים רבים, מדוע הגויים כולם שרויים בשלוה, ועם ישראל – העם הנבחר היא האומה היחידה השרויה בצרות ומצוקה?
למה הדבר דומה, לשנים שהלכו יחדיו בליל חשוך ואופל, בסערה וסופת שלגים, ואבדו את דרכם. תעו עד אבדן כוחותיהם ונפלו לארץ. השלג המשיך לרדת, וקברם תחתיו. בבוקר מצאום עוברים ושבים לא הרחק מן העיר הגדולה. מיד חלצום מכוך קברם הקפוא והבהילום לבית החולים. הרופא בדק את שניהם, ומיד החל משפשף במרץ את האחד, סוטר לו ומעסה את איבריו בכל הכוח.
עמד שם אדם, וחרה אפו על התנהגותו של הרופא, הלא שתי גופות הובאו לכאן, והנה הרופא מתפנה רק לגופה אחת? ענו לו הסובבים אותו, שוטה שבעולם. ודאי בדק הרופא את שניהם וראה שהגופה האחת קפאה למוות ואפסו הסיכויים להחזירה לחיים, לפיכך אינו מטפל בה. ובשנייה גילה פעימת דופק רפה, סימן לחיים, ועמל הוא בכל כוחו לחדש את מחזור הדם ולעוררה מקיפאונה…
הוא הדין בענייננו. הגויים ‘קפואים’ הם, ודבר לא יחזירם לחיים, א”כ אין סיבה לייסרם בעולם הזה. אבל עם ישראל חי, ואף כי פעמים קופאים הם תחת תאוותיהם, נשארים הם בחיותם, ורק כאשר יחממום ויעוררום בעיסויי הייסורים, יקומו על עומדם ויעשו רצון קונם, על כן מייסרם ה’ אך לאחר מכן הוא גואלם.. (מעובד ע”פ ספר אוצרות התורה)
