פעמים עומדות משפחות שומרי תורה ומצוות מול הדילמה והספקות בדבר אימוץ ילד. כידוע תועלת גדולה ישנה באימוץ; תועלת לילד המאומץ ותועלת למשפחה המאמצת. אימוץ הילד לחיק המשפחה מצילו פעמים רבות מחיי צער וטלטולים, וזוכה להיכנס למשפחת שומרי תורה ומצוות המגדלת אותו בדרך הישר על ברכי היהדות. גם המשפחה המאמצת זוכה לילד משלה הגדל אצלם כבן לכל דבר, והנותן למאמציו סיפוק ואהבה בכל שלבי גידולו. עד כדי כך גדולה מעלת האימוץ, שאמרה הגמרא בסנהדרין יט ע”ב: “כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו”, וכבר הסתפק בחכמת שלמה אבן העזר סי’ א האם מגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מקיים בכך מצות פרו ורבו. ואולם נידון אימוץ ילדים (יהודים) כרוך בכמה וכמה שאלות הלכתיות.
כבר בתחילת ההליך, כשבאים ההורים המאמצים לבדוק מיהו הילד המוצע לאימוץ, עומדים הם בפני כמה שאלות, כגון האם אינו ממזר, שתוקי או אסופי (ואז לא יוכל להינשא).
הבעיה העיקרית המלווה את המשפחה המאמצת ואת הילד המאומץ בכל השנים שהם יחדיו, היא, איסור ייחוד (ייחוד אם מאמצת עם בן, הוי איסור ייחוד עם עריות, המובא בקידושין פ ע”ב, וי”א שהוא איסור תורה. ייחוד אב מאמץ עם בת, הוי איסור ייחוד עם הפנויה שגזר עליו דוד ובית דינו, כמובא בגמרא בע”ז לו ע”ב ומובא ברמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה ג, והוי על כל פנים איסור מדרבנן, עד שתכנס הבת לדיני נידות, שאז הוי ככל שאר ערווה).
השאלה הנשאלת היא, האם יכולים ההורים להתייחד עם הבן או הבת (אב מאמץ עם בת, ואם מאמצת עם בן) ואם כן, באילו תנאים. כשמגדלים את המאומץ כבן לכל דבר, באופן טבעי נמצאים עמו ההורים בבית שעות רבות, ביום ובלילה (במיוחד בקטנותו ובשנות הנערות) ועליהם לדעת כיצד ינהגו בעניין זה. יש לציין שכל שאלת איסור ייחוד מתהווה רק כשהגיע הבן לגיל תשע או כשהגיעה הבת לגיל שלוש, שזהו הגיל שממנו והלאה ישנו איסור ייחוד (כמובא בשו”ע אבן העזר סימן כב סעיף יא).
במאמר זה לא נדון בדיני ייחוד הכלליים, ומובאים בשו”ע אבהע”ז סי’ כב ובעוד ספרים. עיקר הנידון במאמר זה ייסוב סביב השאלה – כיצד באפשרותם של המאמצים להתמודד עם ההגבלה הקשה המונעת מהם להימצא בבית יחד עם הבן או הבת שאימצו (כשאין בעלה בעיר וכו’, בכפוף להלכות ייחוד שם). הקושי גדול יותר הוא במצב בו לא יודע הילד המאומץ כלל על עצם היותו מאומץ (והוא כבר בגיל איסור הייחוד) ולא יבין את התנהגותם ה”מתחמקת” של הוריו (אגב, פה ראוי לציין את המובא באגרות משה אבהע”ז ח”ד סי’ סד סע’ א, שאסור שלא לגלות לילד לעולם שהוא מאומץ, שמא ישאו קרובותיהם, כמובא לעיל מהגמרא ביבמות לז ע”ב, וכל שכן שיש איסור להשכיח מהם שם האם והאב הטבעיים – כשידוע שמם. ואולם אם כל כוונתם של ההורים היא לגלות להם זאת כשיגדלו, אין איסור בזה, ואז יש לגלות להם כל הפרטים הידועים הכוללים שמות ההורים והיכן הם נמצאים).
כן יש לברר דיני חיבוק ונישוק לילד זה הגדל אצלם כבן לכל דבר, וקשה למנוע מהם גילויי אהבתם כלפיו.
א. אימוץ ילד מגיל ינקותו
בראשית הדברים נדון אודות ילדים שהגיעו לחיק מאמציהם עוד בינקותם, וחשים הם יחס אבהי כלפי הוריהם המאמצים וכך חשים גם המאמצים כלפיהם.
באימוץ ילדים מגיל ינקותם, יש מקום לדון האם יש לאסור את הייחוד עם הילד המאומץ אפילו לכשיגדל, זאת משום שכשמאמצים את הילד כשהוא עדיין תינוק, בדרך כלל נקשרים אליו ההורים והוא אליהם ביחסי הורים לילדים, יחסים טבעיים, ורחוק החשש שהייחוד שביניהם יביא לידי תקלה. ההסבר לכך הוא שמכיוון שכל מערכת היחסים שביניהם הוגדרה כיחסים שבין הורים לילדיהם, מצטרפים הם למחיצה המבדלת בתוך כל המשפחות, שהיא, היחס והקשר הטבעי שבתוך המשפחה, והיא זו שגורמת בליבם את ההרחקה שלא יבואו לידי הרגל עבירה. סברא זו מובאת בשו”ת ציץ אליעזר ח”ו סי’ מ סע’ כא כבסיס להתיר ייחוד מאמצים עם ילדם המאומץ.
ונביא תוספת ביאור לסברתו. איסור הייחוד מהותו היא שמא יתגבר עליו יצרו ויבוא לידי עבירה. כן מובא מפורשות ברמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה א בטעם איסור הייחוד. ומבאר שם הציץ אליעזר שכל סברא זו (שכשגדלו אותו כבן טבעי אין כבר חשש לקרבת איסור) אינה לשיטת רש”י בקידושין פא ע”ב אלא רק לשיטת הריב”ש שם, וכמבואר בדבריו שם. לריב”ש המובא שם, המבאר דין הגמרא (קידושין פא ע”ב) בסברא שכשגדלו יחד אין דרכם לבוא לידי הרגל עבירה, א”כ הוא הדין הכא, שגדל המאומץ בבית מאמציו מינקותו ואין דרכם לבוא עמו לידי הרגל עבירה. זאת משום שכל מערכת היחסים שביניהם הוגדרה כיחסים שבין הורים לילדיהם וישנה המחיצה המבדלת בתוך כל המשפחות. וא”כ, לשיטתו יש מקום לומר שלא לאסור את הייחוד (למרות כל הנ”ל, מכנה שם הציץ אליעזר את ההיתר הנ”ל כפרצה דחוקה,ויסוד השימוש בהיתר זה הוא כדי ללמד זכות על ישראל וכדי שלא לסגור דלת לפני ילדים אומללים, שלא יהיה להם דורש ומבקש מבתים של שומרי תורה ומצוות).
ועי’ בציץ אליעזר שם המוכיח מהמובא באבות דרבי נתן פרק טז, ב, שמותר למאמצים גם לחבק ולנשק את הילד המאומץ שגדל אצלם מינקותו (הסברא שנותן לכך היא, שהרי הקשר שבין המאומץ למאמצים הוא כקשר טבעי וכיחס אבהי שביניהם, וקרבה כזו לא אסרה תורה).
ראיה מדין אלמן שנושא אשה
ונראה להביא קצת ראיה לכך שאין איסור ייחוד בין הורים מאמצים לילדם המאומץ, גם מדין הגמרא במו”ק כג ע”א (ונפסק כן גם בשו”ע יור”ד סי’ שצב סע’ ב). וז”ל הגמרא שם: “מתה אשתו, אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים וכו’. הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר מפני פרנסתן”. אלמן שיש לו בנים קטנים וזקוק לעזרתה של אשה לגדלן, יכול לישא אשה אפי’ לפני שעברו עליו ג’ רגלים, שזהו פרק הזמן בו נדרש בדרך כלל להמתין ממיתת אשתו ועד לנישואיו עם אחרת.
ולכאורה יש לשאול, כיצד תוכל אשה זו לחיות עמם בבית, והרי מדובר לכאורה גם בבנים שנשארו בבית, וא”כ משיגדלו (מגיל תשע) אסור לה כבר להתייחד עמם, ואיך נורה להם שיינשאו. אלא נראה קצת ראיה שכשגידלה אותם אשה זו מינקותם, לא נאסור עליה אחר כך להתייחד עמם (גם כשיגיעו לגיל תשע) מהסברא המובאת לעיל.
אסמכתא מדין המגדל יתום בתוך ביתו
הובאו כבר בפתיחה דברי הגמרא בסנהדרין יט ע”ב ש”כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו”, וכן הובא ספיקו של החכמת שלמה אבן העזר סי’ א, האם מגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מקיים בכך מצות פרו ורבו.
הרי שראינו שהגמרא והפוסקים משבחים את מי שמאמץ ילדים ומגדלם בביתו. זו לכאורה קצת אסמכתא לכך שאין בפני ההורים חשש של איסור ייחוד בפעולת האימוץ (ביחס לילדים קטנים). שהרי אם היה קיים חשש כזה, והיו ההורים מכניסים עצמם בכל יום לחששות כבדים של איסורים דרבנן (ייחוד עם ילדה קטנה – ייחוד פנויה) ואף איסורים דאורייתא (ייחוד ערווה – אם עם בנה או אב עם בת שיש לה דיני נידות), לא מסתבר שהיו משבחים כל כך את מי שבחר לגדל יתום קטן בתוך ביתו.
ב. אימוץ ילדים גדולים
באימוץ ילדים גדולים יותר נראה שיש להחמיר ולקיים עמם כל דיני ייחוד וההרחקות הנובעות מכך. אודות אימוץ בנים מעל גיל תשע ובנות מעל לגיל שלוש, כותב שם הציץ אליעזר כך: “זאת מיהת (= יש) לדעת, שזה אסור בודאי לקחת לכתחילה לאימוץ ילדים שהם כבר בגיל של איסור ייחוד, דהיינו בת מגיל שלוש שנים ויום אחד ובן מגיל תשע שנים ויום אחד, אם יודעים מראש שלא יוכלו להיזהר מלהתייחד עמם”.
לדבריו, באופן שתהליך האימוץ נעשה רק לאחר גיל הייחוד, בבן או בבת, אין כבר מקום להתיר להורים המאמצים להתייחד עם ילדים אלו.
דיון בראיית האחרונים מהמעשה עם החזון איש
מדברי הציץ אליעזר שהובאו לעיל עולה שכאשר אומץ הילד כבר מינקותו, יש מקום להקל להוריו המאמצים להתייחד עמו, וכן יש מקום להתיר להם חיבוק ונישוק אתו באופן הטבעי. בבן שאומץ מילדותו אך לא מינקותו (כגון בגיל 7-6) – מדבריו שם נראה שעדיין קיים ההיתר הנ”ל, ואולם יש להשיג קצת על דבריו, דנראה שמגיל זה כבר לא מתפתחים יחסים טבעיים לגמרי בין ההורים המאמצים ובין המאומץ, וממילא לשיטתו עד עתה לא נראה כל כך להתירם בייחוד ובקרבה טבעית.
ואולם ישנם דעות נוספות באחרונים שנראה שאינן כדבריו. ועי’ בספר דבר הלכה (להרב אברהם הלוי הורביץ) סי’ ז סע’ כ, הפוסק כך בנידון ייחוד עם מאומצים או עם חורגים: “המגדל יתום או יתומה בתוך ביתו (אפי’ אין הילדים יודעים כלל שאין זה אבותם) אין לך לבו גס בה יותר מזה”. נוקט שם לאסור ייחוד של בת חורגת או בן חורג עם מגדליו (ולכאורה כן אודות בן מאומץ עם הוריו מגדליו).
ובהערה יט שם מוסיף יותר: “ולפי זה, במגדל תינוקת, אף מיום הוולדה, אסור להתייחד אתה מהתורה, ואין לך גס בה יותר מזו”. דבריו אלו אינם כדברי הציץ אליעזר שהובאו לעיל, המתיר להתייחד עם מאומצים שגדלו אצלם מינקותם.
וממשיך שם בסע’ כ ומביא מעשה עם החזו”א בהנ”ל: “ופעם אחת היה נער בן י”ג שנה שגידלתו חורגתו מילדותו, והזהיר מרן החזו”א ז”ל על איסור ייחוד הנער עם חורגתו כשאין שם אביו”. מהמעשה שהיה עם החזו”א מוכיח כדבריו.
ואולם יש להעיר שאין לומר באופן מוחלט שהחזו”א והציץ אליעזר חלוקים בזה, ויש ללמוד מה היו עובדות המעשה שבו פסק החזו”א שאסור להם להתייחד זה עם זה. יתכן ושם היה מדובר שאימצו הילד לחיקם בילדותו אך לא בינקותו, אימצוהו בגיל כזה שכבר לא נוצר קשר משפחתי טבעי ביניהם, ובכגון זה אולי יודה הציץ אליעזר שאסור לאם להתייחד עם בנה זה המאומץ.
גם בספר טהרת בת ישראל (להרב קלמן כהנא) פוסק שלא כציץ אליעזר, ואוסר להורים מאמצים להתייחד עם ילדם המאומץ, ואף כותב להחמיר בזה יותר מהרגיל (כמו כן אוסר חיבוק ונישוק אתם). וכך כותב שם בקיצור הלכות ייחוד שבסוף הספר: “אסור לאיש להתייחד עם בת מאומצת, וכן אסור לאשה להתייחד עם בן מאומץ. וחמור דין ייחוד בזה יותר מברוב המקרים, שהרי ליבם גס זה בזו, ויש בזה צורך בזהירות נוספת. ודין ילדים חורגים כדין מאומצים. ואיסור ייחוד בזה הוא אף באינם יודעים כלל שאין זה אביהם או שאין זו אמם”. ובהערה 5 מוסיף: “ויש להיזהר גם באיסור קריבות כגון חיבוק ונשיקה וכדומה”. בדבריו שם אינו מחלק מהו גיל האימוץ, האם אומצו מינקותם או בגיל מבוגר יותר, ונראה מדבריו שאסור הייחוד בכל המקרים והאופנים.
ייחוד לפרקי זמן קצרים
האגרות משה, אבהע”ז ח”ד סי’ סד סע’ ב, דן בקצרה בנידון זה של ייחוד עם בנים חורגים או מאומצים, ותובא תמצית דבריו. בנידון ייחוד עם הילדים כאשר שני המאמצים קיימים, כותב כדרך אמצעית: “לכך מאלו שנמצאין בבית תדיר עמו ועם אשתו, אין לאסור, אף אם נזדמנו איזה זמן קצר שלא היתה אשתו ונשאר הוא לבדו עם בתה ועם היתומה שמגדלין, וכן להיפך, אם היא נשארה זמן קצר עם בנו ועם יתום שמגדלין”. לדבריו, אין להחמיר בייחוד של זמנים קצרים עם הבת או הבן המאומצים (סברתו שם לכך היא שירא הבעל מאשתו שתחשוד בו ותחקור את בתה או את המאומצת ויגלו לה).
את החיבוק והנישוק עם המאומצים נראה שם שמתיר, מכח הסברא שדינם יותר קל מדין הייחוד, בהתאם למובא בש”ך יור”ד סי’ קנז ס”ק י.
לסיכום
- יש מי שאומר שמכיוון שכל איסור ייחוד, מהותו הוא משום חשש ערווה וביאת איסור, א”כ כאשר נלקח הילד לאימוץ כבר בגיל ינקותו, אין חשש לתקלת איסור, וממילא אין איסור להוריו מאמציו להתייחד עמו. כמו כן אין איסור חיבוק ונישוק עם ילד זה.
- לעומתו, יש חולקים ואוסרים את הייחוד עם ילדים מאומצים (וכן חיבוק ונישוק), ואפילו כאשר ניתנו ילדים אלו לחיק מאמציהם כבר מינקותם.
- יש מי שנוקט בדרך אמצעית, ומתיר הייחוד עם הילדים המאומצים לפרקי זמן קצרים כאשר גדלים אצל שני ההורים המאמצים.לשיטה זו יש להקל בחיבוק ונישוק עם הילדים המאומצים.
- באימוץ ילדים גדולים יותר (אימוץ ילדה בגיל שלוש ובן בגיל תשע), אין היתר להורים המאמצים להתייחד עם ילדים אלו (ויש לבדוק האם גם לשיטת האגרות משה שהובאה יש להחמיר בכך).
