שליחת ילד למלחמה היא גורם דחק כרוני: תחושת חוסר שליטה, דאגה מתמדת לבטיחות, חוסר וודאות למצבו בשטח וחרדה מכל שיחת טלפון או הודעה מהצבא.
מאז פרוץ המלחמה לאחר 7 באוקטובר אלפי משפחות חוו תסמיני חרדה וחוסר אונים לקרוביהם אשר נלחמו בשדות הקרב. בקרב האימהות ללוחמים במיוחד מתפתחים תסמינים של פוסטראומה עקב דאגה מתמשכת עבור האדם היקר ללב שנמצא במקום מסוכן, ללא תקשורת סדירה איתו, ללא ידיעה ברורה מתי הוא יחזור ובאיזה מצב.
יחד עם זאת אמא תמיד מהווה משענת לילדים שלה, במיוחד כאשר הם נמצאים במצבי מצוקה, מה שדורש ממנה להיות בתפקוד גבוה כך שילדיה לא יצטרכו לדאוג לה ולהיות מרוכזים במטרותיהם. למרות שההורה, שאינו לוחם לא היה חלק מהטראומה המקורית, הוא עשוי לפתח תסמיני PTSD בתגובה לחשיפה ל-PTSD של הילד שבצבא.
בשפה מקצועית נהוג לייחס טראומות מסוג זה ל”טראומת האובדן העמום” וגם ל”טראומה משנית”.
מה זו טראומה משנית ואובדן העמום?
- טראומה משנית (Secondary Traumatic Stress) מתארת מצב בו אדם מפתח תסמינים פוסט טראומטיים לאחר חשיפה לפרטי אירוע טראומטי שעבר אדם אחר.
מה הם התסמינים הקליניים של טראומה משנית?
התסמינים של טראומה משנית דומים לאלו של הפרעת דחק פוסט-טראומתית (PTSD):
- סימפטומים חודרניים – דימויים חוזרים בראש על מה שהבן/בת יכול לחוות, חלומות או הזיות על פגיעה או מוות
- הימנעות מגירויים הקשורים לחוויות הטראומתיות – קושי או סירוב לשמוע חדשות, להיחשף לתמונות מלחמה, להשתתף בשיחות על המלחמה
- שינויים שליליים במצב הרוח ובמחשבות – תחושת בדידות, רגשות אשמה, כעס, דיכאון
- שינויים ברמת העוררות – דריכות מתמדת, בעיות שינה, עצבנות, חוסר סבלנות
איך משפיעים התסמינים האלו על התפקוד?
- תיתכן שחיקה רגשית
- ירידה בתחושת המשמעות והחיבור האישי או המקצועי
- תחושות של אשמה, בושה או חוסר אונים
רוב האמהות של לוחמים חוות טראומה משנית אבל יש הרבה מצבים שבהם אם עצמה חווה טראומה ישירה (ירי טילים, אובדן קרוב משפחה במלחמה, נוכחות בין אנשים שאיבדו ילדים במלחמה). במקרים האלו לאם ישנו PTSD ללא קשר לשירות צבאי של הילד.
עוד דבר שמחמיר את מצבם של האמהות: התסמינים של פוסטראומה יכולים להתפתח גם שנים אחרי המלחמה, במיוחד אם ילד שחזר הביתה ממשיך לשאת סימפטומים של פוסטראומה.
- אובדן עמום זהו אובדן ללא גבול חד וברור המפריד בין נוכחות להיעדר, ולכן הוא מקשה על תהליכי עיבוד ומותיר את הקרובים במצב של חוסר ודאות מתמשך (Boss, 2014) .
שני סוגים של אובדן עמום:
- היעדרות פיזית עם נוכחות פסיכולוגית – מצב בו אדם אינו נמצא מבחינה פיזית, אך ממשיך להיות נוכח בתודעה של יקיריו. דוגמאות לכך כוללות היעלמות, חטיפה או שבי המתרחשים לא פעם בהקשרים של מלחמה או טרור.
- נוכחות פיזית עם היעדרות פסיכולוגית–מצב בו אדם נוכח מבחינה פיזית, אך נוכחותו הפסיכולוגית או אישיותית השתנו באופן דרמטי. מצבים כאלה עשויים להתרחש בעקבות מחלות כמו אלצהיימר, פציעות מוחיות טראומטיות (TBI) התמכרויות ולעיתים אף בתגובות דחק קיצוניות של חיילים.
בשני המקרים, האובדן מערער את הוודאות ומשאיר את בני המשפחה בתחושת תלישות, מבלי לדעת איך לפעול.
באוקטובר 2025 נערך במרכז האקדמי רופין מחקר ראשון מאז פרוץ המלחמה ע”י אגמית גלב, ד”ר שירלי בר-לב, והפסיכתרפיסטית גלית יצחקי דרייזין אשר מצביע על קשר ישיר בין מצב האם לבין חוסן החייל עצמו ומדגיש את החשיבות של תמיכה בהורים ובמשפחה כולה כמחוללת חוסן.
המחקר שולל את הטענה שאם במצבים של חרדה וחוסר וודאות פועלת בצורה היסטרית או בילבול. למרות החרדה אם יכולה לתפקד בצורה יעילה, להעביר מסרים ברורים במיוחד על מצבו של הילד במלחמה, כך שהיא עוזרת להבחין במצבו הנפשי ולהוביל לקבלת טיפול.
ד”ר שירלי בר-לב מדגישה כי השלכות הטראומה אינן נעלמות מעצמן, ואף עלולות להחריף לאחר סיום המלחמה. לדבריה, “אסטרטגיות התמודדות הממוקדות בפתרון הבעיה או ברגש אינן בהכרח מועילות, ולעיתים אף מעצימות את הסבל. לכן נדרשות מסגרות תמיכה ייחודיות עבור האימהות”.
סיפור אישי: כאם, שבנה הקטן נלחם שנה בעזה ונפצע במהלך השירות.
ב-7.10 הבן הקטן שלי היה בשירות סדיר בחיל שיריון ובדיוק באותו זמן היה עם רגל שבורה כתוצאה מאימון צבאי לא מוצלח. בינואר הוא נכנס לעזה ואז התחיל הגהנום. לאחר גירושין הוא נשאר לגור עם אבא, כתוצאה מכך בכל פעם שהיו מוציאים אותם ארצה לחופשה של יומיים, הייתי רואה אותו רק מספר שעות בבית של הגרוש.
לפעמים הייתי צריכה להרגיע גם את האבא שלו, אבל אני בעצמי הייתי חסרה תמיכה כי ההורים ואחותי גרים בחו”ל והבן הגדול שלי סובל מהפרעות אישיות והייתי צריכה לשמור על עצמי מרוכזת ומתפקדת כדי לתת חוסן לשני הבנים שלי.
בפברואר כאשר הקטן היה צריך לצאת מעזה בעוד 3 שעות, קיבלתי טלפון ממנו שהוא בארץ בבית חולים הדסה כי:
” קיבלתי כדור בראש” – כך הוא הודיע לי על הפציעה שלו.
לא אספר על החוויה לנסוע לירושלים מכרמיאל ללא ווייז תחת הפגזות ועל מה שראיתי במיון. למזלנו הענק הקסדה הצילה לו את החיים.
הדבר הכי מוזר שקרה לי במיון: הרגשתי צורך לעשות מדיטציה ממש באמצע המיון, בין כל החולים שבוכים או צועקים. כנראה שזאת התגובה הרגשית למצב בלתי צפוי.
הבן שלי חזר להלחם ואני חזרתי לתפקד. לא פעם חוותי חלומות שאני באה לקבור אותו, שיכולים לדפוק בדלת ולהודיע לי בשורות קשות, אבל האמת שלא הייתי מבולבלת או חרדתית.
הבעיה הגיעה מספר חודשים לאחר שהבן שלי חזר הביתה בשלום.
פתאום הרגשתי שאני במצב ירוד, ללא חשק לכלום, עם רצון להתבודד ולא לדבר או לתקשר עם אחרים.
הרבה פעמיים כאשר הייתי מסתכלת על הבן שלי היתי מקבלת פתאום תמונה שהוא איננו ולא יחזור לעולם. הרגשה נוראית, לא ידעתי איך לדבר על זה ועד עכשיו לא סיפרתי את זה לאף אחד.
במהלך השנה גיליתי שהבן שלי נושא סימפטומים של פוסטראומה כי הוא היה חשוף לאירוע טראומטי אך סירב לפנות לקבלת עזרה. לטענתו הוא בסדר גמור, אבל אני ממשיכה להיות מושפעת מהשלכות של המצב הנפשי שלו.
אם תשאלו איך עזרו לי במקומות עבודה או במעגלים אחרים ואם בכלל, אז אף אחד לא היה שואל אותי איך אני מתמודדת ואני לא באה להאשים אותם. כולם היו באותה סירה, דואגים לקרובים וגם לתלמידים שלנו (אני מרצה במקצוע). היחידים שעזרו לי היו חברות שהתפללו עבור הבן שלי, ההורים ואחותי שדאגו לשאול אותי בשיחות SKYPE על מצבי. הדבר הכי משמעותי שעזר ועדיין ממשיך לעזור – מיומנויות טאי-צ’י וצ’י קונג שאני מתרגלת כבר 5 שנים, אחרת הייתי מתפרקת מזמן.
השלכות של הטראומה ופוסטראומה בקרב אמהות לחיילים:
- חשיפה חוזרת לסיפורו של הבן/בת, לשפת גוף ולתסמינים של פוסטראומה אצל לוחם יוצרת אצל האם סימפטומים של “למידת פחד”
- היעדר תמיכה חברתית, בדידות הורית ואנושית (אמהות חד-הוריות)
- ירידה בסיפוק מהורות
- בעיות בתקשורת בין-אישית, סיכסוכים עם קרובי משפחה (“לא מבינים מה אני עוברת”).
אסטרטגיות של התערבות ותמיכה:
- בניית קבוצות תמיכה להורים של לוחמים
- חינוך פסיכולוגי לאמהות והורים: הסברים על סוגי טראומה ופוסטראומה שונים, טראומה משנית, מעגלי החרדה, מנגנוני הימנעות והעוררות והשפעתם על הגוף, ההורות והקשרים – דבר אשר מפחית הרגשות אשמה ומחזק חוסן של אם, על סימניי מצוקה וחשיבות פנייה לקבלת עזרה במקרים קשים
- מתן כלים פרקטיים: זהוי טריגרים, בניית תוכנית התמודדות עם חדשות קשות, מסרים בטלפון מצבא
- צימצום בדידות של הוריי חיילים: קהילה של אמהות, רשתות תמיכה חברתית.
“יש להכיר רשמית בסבל ובשחיקה של האימהות ובמתן כלים מותאמים להתמודדות באמצעות קבוצות חוסן, טיפול קבוצתי ותמיכה קהילתית מתוך הבנה שחוסן האימהות מחזק גם את המשרתים” (אגמית גלב, עמיתת מחקר במרכז לחקר הבריאות ברופין.)
גישה מערכתית : האם – החייל – המשפחה
- מחקרים שנעשו בארצות הברית ובקנדה מראים שמודלים של טיפול משפחתי משפרים את מצבם של אמהות וגם את מצבם של בני משפחותיהן ((Mijung Lee, 2025
- מודלים קצרים למשפחה: איך לתמוך בלוחם בלי “להישחק” (Sadie E. Larsen, PhD)
- עידוד האם לקבלת עזרה לעצמה, להכיר בצרכים שלה להיות לא רק “אמא לביאה חזקה בשביל הבן/בת” אלא גם אדם עם המעגלי חיים שלו בפני עצמו
- חיזוק הדו-כיווניות של התמודדות ההורה.
“להיות אמא לחייל זה ללמוד לחיות עם הלב מחוץ לגוף.”
———————————————-
ביבליוגרפיה:
- Boss, P., & Yeats, J. R. (2014). Ambiguous loss: A complicated type of grief when loved ones disappear. Bereavement Care, 33(2), 63-69.
- Mijung, L. Sunyoung, H. and Joohee, L. (2023). Non-pharmacological interventions for mental health among partners of military members and Veterans: A systematic review.
- Sadie E. Larsen, PhD. PTSD and the Family.
- המחקר שחושף: אימהות הלוחמים סובלות מטראומה שלא מדברים עליה. יובל בגנו 25/10/25, מעריב.
