הם ישבו מולי. הפנים שלו היו חתומות, והיא הייתה עם הפנים למטה. היה להם קשה לפתוח, זה לא היה טבעי עבורם. מאז שה PTSD נחת אצלם כאורח לא מוזמן שלא מתכוון לעזוב, הם נעשו אובדי עצות וחסרי אונים מול התופעה. איך מתמודדים?
מציאות החיים המורכבת במדינת ישראל מזמנת התמודדויות ייחודיות בתוך הקן הזוגי והמשפחתי. מאז המלחמה, מספר הסובלים מפוסט־טראומה עלה באופן משמעותי, ומתוך כך גם מספר הזוגות שבהם אחד מבני הזוג מתמודד עם PTSD.
מאמר זה יתייחס בעיקר למציאות שבה בן הזוג הוא הסובל מפוסט־טראומה, לא מפני שנשים אינן סובלות מכך, אלא מפני שאלו המקרים השכיחים בשנתיים האחרונות בקליניקה. גברים שחזרו משירות מילואים ממושך ואובחנו כפוסט-טראומטיים, ונשים שנשארו להחזיק את העורף, ועכשיו מתברר להן שהן צריכות להחזיק את הכל.
בתחילת הדברים, חשוב להבחין בין תגובות דחק נורמליות לבין PTSD מאובחן. חייל מילואים שחוזר מזירת לחימה עלול לחוות עצבנות, דריכות, קשיי שינה, חוסר סבלנות או ריחוק רגשי. לא כל תגובה כזו היא פוסט־טראומה. לעיתים אלו תגובות נורמליות למצב לא נורמלי, בעיקר בתקופת המעבר מן הצבא אל הבית.
פוסט־טראומה תאובחן כאשר הסימפטומים נמשכים לאורך זמן (לפחות מעל חודש), ואף פוגעים בתפקוד. אנו נראה סימפטומים של הימנעות, דריכות ועוררות יתר, קשיים בשינה, פלאשבקים, שינויים קיצוניים במצב הרוח, חוסר סבלנות כלפי הסביבה, עצבנות ועוד. האבחנה ל PTSD תיעשה אך ורק על ידי אנשי מקצוע המוסמכים לכך.
כאשר קיימת פוסט־טראומה, אי אפשר להתעלם ממנה בטיפול זוגי. היא אינה פרט שולי או “בעיה אישית” של בן הזוג. זו התמודדות שנכנסת אל תוך הבית, אל השיח, אל ההורות, אל השגרה וחיי היומיום ואל היכולת לפתח אינטימיות. היא הופכת להיות חלק ממשי מהמערכת הזוגית עצמה. ועל כן מטפלים זוגיים צריכים להכיר את התופעה, ולדעת לטפל בסיטואציות המורכבות שהיא מביאה איתה.
מי כאן חולה ומי כאן בריא?
אחד הפיצולים המסוכנים בטיפול זוגי סביב פוסט־טראומה הוא המבט הדיכוטומי בין בן הזוג ”הפצוע”, לעומת בת הזוג “הבריאה”. הוא הלוחם שחזר מן הקרב, סביבו נמצאת ה”הילה”, ואילו והיא זו שאמורה להבין, להכיל, לתמוך ולהמשיך להחזיק את הבית. לכאורה זה נשמע טבעי, והחברה אכן נוטה לראות את הלוחם כפצוע ואת בת הזוג כמי שתפקידה להתגייס לשיקומו ולתמוך בו. אבל באמת, מבט זה מבטל את החווייה הקשה שהיא עוברת.
גם היא הייתה במלחמה. אמנם היא לא נלחמה בחזית, אך היא נלחמה בעורף. היא נשארה שם כדי להחזיק את הבית, להיות לבד עם הילדים ולדאוג לכל מחסורם, להחזיק את מצב הרוח ואת תחושת הביטחון בימים של אזעקות ומלחמה, ובעיקר להחזיק את הדאגה ואי הוודאות בנוגע למקומו ומצבו של בן הזוג/האבא.
היא חיכתה שהוא יחזור, אבל אז חוזר אדם אחר. מרוחק יותר, דרוך יותר, מתפרץ מצד אחד, שקט ומנותק מצד שני, ובעיקר, פחות נגיש אליה ואל הילדים. כך נוצרת אכזבה כפולה – הוא מרגיש שלא מבינים מה עובר עליו, והיא מרגישה שאף אחד לא רואה מה עובר עליה. מכאן הדרך קצרה לתחרות סמויה על מי סבל יותר ולמי יותר קשה כרגע. הוא מבקש שיכירו בקושי שלו ויתמכו בו, ואף היא מבקשת הכרה במצב שלה – אני כבר לא יכולה להחזיק הכל לבד, אני צריכה אותך איתי.
בשלב זה צריך להיזהר מלהישאב לעודף אמפתיה כלפי צד אחד, אלא דווקא ליצור מרחב בו ניתן להכיר בכך ששניהם נפגעו. לא באותו אופן, ולא בהכרח באותה עוצמה — אבל שניהם חיים עכשיו בתוך מערכת זוגית שנפגעה. מתוך כך, אין לראות את הפוסט טראומה כשייכת לו, אלא זה צד נוסף שנכנס לתוך הזוגיות שלהם. יש את בן הזוג, יש את בת הזוג, ויש את הפוסט־טראומה. היא יושבת ביניהם, מפרשת, מפעילה, משתיקה, מציתה מריבות ולעיתים מנהלת את הבית בלי שאיש הזמין אותה.
כאשר בן הזוג מתפרץ, זה לא תמיד רק ”קושי בניהול כעסים”. כאשר הוא נמנע ממקומות הומי אדם, זה לא רק “חוסר רצון לצאת”. כאשר הוא קופץ מרעש, מתנתק באמצע שיחה או מתקשה להירדם, פעמים רבות זו מערכת עצבים שממשיכה להתנהג כאילו הסכנה עדיין כאן. הגוף חזר הביתה, אבל מערכת האיום עדיין לא השתכנעה שהמלחמה נגמרה.
כשהיא אינה מבינה זאת, היא עלולה להיפגע ולפרש את ההתנהגות כדחייה – “הוא לא רוצה אותי”, “הוא לא אוהב אותי”, “אני כבר לא מעניינת אותו”. לרוב הריחוק אכן אמיתי וכואב, אבל הפרשנות יכולה להיות עדינה יותר. לא כל הסתגרות היא חוסר אהבה, ולא כל קושי במגע הוא דחייה. כמו כן, שתיקה אין פירושה בהכרח זלזול.
מצד שני, צריך להזהר מלהשתמש בפוסט־טראומה כהסבר שמבטל את הפגיעה של בת הזוג. העובדה שהוא סובל אין פירושה שהיא אמורה לספוג הכול. היא אינה אמורה לחיות תחת אלימות, השפלות, התפרצויות או פחד. ההבנה אינה ויתור על גבולות, ועל כן הטיפול צריך להחזיק את שני הדברים יחד – לראות את הפצע שלו ולראות את ההשפעה של הפצע הזה עליה.
מה קורה לבת הזוג?
בנות זוג של הסובלים מפוסט־טראומה מתארות לעיתים קרובות חרדה, בלבול, כעס, בדידות ופגיעות. יש חרדה, כי האדם שחזר אינו אותו אדם שהן הכירו. החלום לזוגיות ומשפחה לכאורה מתנפץ. יש בלבול, כי מצבי הרוח משתנים במהירות ולא תמיד ברור מה הפעיל אותו ולא תמיד יודעים איך להגיב. יש כעס, כי האחריות על הבית והילדים נופלת עליהן יותר ויותר. ויש פגיעות עמוקה, כי האדם שהן אוהבות נמצא לידן פיזית, אבל רחוק מהן נפשית.
לעיתים בת הזוג מתחילה לקחת על עצמה את תפקיד המטפלת. היא מנסה להרגיע, למנוע טריגרים, לנחש מראש מה יכעיס, להימנע מלדבר, להחזיק את הבית ולוותר על עצמה. הזוגיות הופכת למערכת שבה הוא הפצוע והיא המטפלת, וכתוצאה הקירבה הזוגית נשחקת. גם היא נשחקת, והמתח ביניהם גובר. בני זוג אינם יכולים להישאר לאורך זמן ביחסי מטפל־מטופל בלי לשלם מחיר כבד.
מה קורה לסובל מפוסט־טראומה?
הסובל מפוסט־טראומה חווה את העולם כמסוכן יותר ובלתי צפוי. הוא נמצא במצב תמידי של FFF Flight, Fight, Freeze – מצב בו הגוף חש סכנה ונמצא בעוררות גבוהה כדי לתת מענה של לחימה או בריחה. במצב כזה כל גירוי קטן עלול לגרור תגובה קשה ולא מידתית.
ישנם השלכות שונות לפוסט-טראומה. לעיתים נראה הימנעות ממקומות (בעיקר הומי אדם), משיחה, ממגע, מאירועים משפחתיים ומקונפליקטים. יש מי שינסה להקהות את הרגש, ויש מי שיהיה דרוך וקצר סבלנות. יש מי שינסה לפצות על תחושת חוסר שליטה על ידי שליטה בכל פרט בבית, ויש מי שיירצה את בת הזוג עד כדי ביטול עצמי, מתוך רצון לפצות או מתוך פחד מנטישה.
בקונפליקטים זוגיים הקושי בולט במיוחד. במקום בקשה להכיר בפגיעות, בהצפה ובקושי, לרוב מופיעה דרישה וביקורת. במקום לומר “אני מוצף”, ”קשה לי” – הוא צועק או מתנתק. במקום לומר “אני מפחד” או ”קשה לי לראות את הקושי שלך”, הוא יתלונן ויאמר “את בכלל לא מבינה אותי”.
גם בתחום האינטימיות עשויים להופיע קשיים. האינטימיות היא מקום רגיש, בו אנו חושפים את עצמנו רגשית ונותנים אמון בשני שיכיל אותנו. אך במערכת פגועה, יש קושי ופחד להיות חשוף. בנוסף גם קהות רגשית שמתפתחת (כדי לא להפגע), הימנעות ממגע, ותחושת איום מתמדת המקשים על יצירת אינטימיות.
חשוב לציין שלוקח זמן גם להבין שמשהו קורה. בן הזוג יודע שהוא השתנה, הוא מרגיש שהוא מאכזב, ואולי אף מתבייש בהתנהגות שלו. התוצאה – העמקה של ההסתגרות, וזו מעמיקה את הבדידות הזוגית.
האם נכון לשתף את בת הזוג בטראומה?
זו שאלה רגישה מאוד. מצד אחד, שתיקה מוחלטת מרחיקה. כאשר הטראומה נשארת סוד סגור, בת הזוג רואה רק את הסימפטומים ולא את הכאב שמתחתם. הוא נשאר לבד עם הזיכרון, והיא נשארת לבד עם ההשלכות. לעומת זאת שיתוף הטראומה נותן חוויית שותפות בתוך האירוע והתהליך.
מצד שני, חשיפה לא מבוקרת של פרטי הטראומה עלולה להציף ולזעזע וליצור טראומטיזציה משנית. לכן המטרה אינה “לפתוח הכול”, אלא ליצור שיתוף מדורג, בטוח ותחת שליטה.
לא תמיד צריך להתחיל בפרטי האירוע. לעיתים נכון יותר להתחיל בהשפעה שלו על ההווה – ”כשיש רעש חזק, הגוף שלי חוזר לשם”. ”כשאני מתרחק, זה לא כי את לא חשובה לי, זה כי אני לא יודע איך להיות קרוב בלי להיות מוצף”. ”אני לא מוכן עדיין לספר הכול, אבל אני רוצה שתדעי שאני לא סתם כועס”. ”אני מפחד לספר לך, כי אני לא יודע איך זה ישפיע עלייך, ועליי”. זה שיתוף שמחבר את בת הזוג לעולמו בלי להפוך אותה לעדה נוספת לטראומה.
לאחר מכן, אפשר בהדרגה לספר על הטראומה לפי היכולת שלו, ולפי היכולת שלה. מתוך כך, נוכל לייצר אמפתיה ותחושת שותפות באירוע ולהחזיק את הטראומה ביחד.
מה עושים בטיפול?
במסגרת מצומצמת של מאמר זה ניתן כמה דגשים.
ראשית נציין שהטיפול הזוגי אינו תחליף לטיפול פרטני סביב הפוסט-טראומה עבור בן הזוג. הטיפול הזוגי יכול להועיל במידה ובן הזוג נמצא בטיפול פרטני מקביל שמלמד אותו להתמודד עם הפוסט-טראומה.
הטיפול הזוגי יתמקד בשלב הראשון בהבנת המערכת הזוגית כפי שהיא פועלת כיום לעומת העבר. מה היה מצב הזוגיות לפני התפתחות הפוסט-טראומה, מה היו הכוחות שלהם ומה השתנה. כמו כן נבדוק אם יש אלימות, שימוש בחומרים, דיבור אובדני ומה רמת התפקוד היומיומית. אי אפשר להתחיל מפתרון בעיות לפני שמבינים את המערכת.
לאחר מכן נעבוד על וויסות. בני הזוג צריכים ללמוד לזהות סימנים מוקדמים של הצפה, ועד כמה שניתן גם להכיר את הטריגרים. מתוך כך, לנסח לעצמם דרכים להתמודד ולווסת את ההצפה כגון, “אני צריך קצת זמן לעצמי”, “אני צריכה הפסקה”, “אני לא בורח ממך, אלא צריך להרגיע את עצמי”.
בשלב זה חשוב לעזור להם לדבר בלי תחרות, אלא להכיר בקושי אחד של השניה. המטרה היא ליצור את ההבנה שיש כאן סיפור ששניהם מתמודדים איתו, ולפתח אצלם את היכולת לספר את מה שכל אחד מהם מרגיש, תוך כדי הקשבה אקטיבית של השני. בסופו של יום, שניהם סובלים, ושניהם מבקשים הכרה בכאב.
בהמשך חשוב להפריד בין האדם לבין הסימפטום. ההסתגרות שלו אינה בהכרח חוסר אכפתיות. הכעס שלה אינו בהכרח ביקורת. שניהם מנסים לשרוד, וללמוד מחדש את הקשר שלהם.
לבסוף, צריך להחזיר את החיים לזוגיות. פוסט־טראומה מצמצם את החיים להישרדות. יש צורך מכוון להחזיר רגעים קטנים של קירבה – קפה במרפסת בלי טלפונים, הליכות קצרות, ארוחת ערב, שיר ששומעים יחד, קרבה בטוחה וכל דבר אחר שמחבר ביניהם מחדש. לא צריך להתחיל ממשהו גדול, מספיק להתחיל ברגעים הקטנים של “אנחנו”.
סיכום
פוסט־טראומה אינה מתרחשת רק בתוך נפשו של האדם הסובל ממנה, היא מתרחשת גם בתוך הקשר ובתוך המשפחה. היא משנה את דפוסי התקשורת והתנהלות הבית כפי שהיו עד כה. בטיפול זוגי אי אפשר להתעלם מזה, וצריך ללמד את בני הזוג כיצד לחיות בצידה.
לב העבודה הטיפולית היא לעזור לבני הזוג להפסיק לעמוד אחד מול השניה, אלא ללכת יד ביד ולהתמודד ביחד מול המציאות החדשה שנכפתה עליהם. ומתוך כך, לעזור להם לבנות את הקשר מחדש.
מקורות
נסים, ר׳, ודקל, ר׳ (2025). בחזרה לקשר: ארבעה ממדים של תקווה לזוגיות לאחר חשיפה לאירועי טרור ומלחמה. בתוך ב׳ שלגי וש׳ זיו־ביימן (עורכים), מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה. מודן. פורסם גם באתר פסיכולוגיה עברית.
קפולניק, ע׳. (2026, מאי). או אני או אתה? שלישיות והתמקמות בטיפול זוגי בפוסט־טראומה לאחר מלחמה. פורסם גם באתר פסיכולוגיה עברית.
