אותיות פורחות באוויר

יש רגעים בטיפול זוגי שבהם שני בני הזוג מדברים הרבה, ובכל זאת נדמה ששום דבר אינו מצליח לעבור ביניהם.

היא אומרת: “אתה לא רואה אותי בכלל”. הוא עונה: “אין לי כוח לזה עכשיו”. היא מנסה להסביר כמה היא לבד; הוא מרגיש ששוב דורשים ממנו משהו שאין לו. ככל שהיא מדברת יותר, הוא נסגר, וככל שהוא נסגר, היא מגבירה את הקול. בתוך דקות שניהם כבר אינם באמת מקשיבים. היא מרגישה נטושה; הוא מרגיש מותקף. המילים נאמרות, אבל לא מגיעות.

לכאורה זוהי בעיית תקשורת זוגית מוכרת. אפשר לומר שהיא מבקשת קרבה והוא נסוג, שהיא זקוקה להכרה והוא מוצף, שהיא “רודפת” והוא “נמנע”. כל אלה עשויים להיות נכונים. ואולם במצבים של טראומה הפגיעה עשויה להגיע עמוק יותר, אל המרחב הבסיסי שמאפשר לתקשורת להתרחש.

הדברים נוגעים הן לזוגות שבהם אחד מבני הזוג נושא פגיעה טראומטית קודמת, והן לזוגות שהקשר עצמו נחשף לאובדן, לאיום מתמשך או לאירוע טראומטי משותף. לפעמים צריך תחילה לבנות מחדש מקום שבו המילים יוכלו להישמע. רק אחר כך אפשר לעבוד על הדרך שבה בני הזוג מדברים.

כשהשפה מאבדת את המצע שלה

התלמוד מתאר את רבי חנינא בן תרדיון כשהוא מוצא להורג בשריפה, כרוך בספר תורה. תלמידיו שואלים אותו מה הוא רואה, והוא משיב: “גווילין נשרפין ואותיות פורחות” (עבודה זרה יח ע”א). הדימוי הזה עשוי להאיר את המתרחש בזוגיות תחת טראומה: האותיות קיימות, אך אין להן על מה לנוח. יש מילים, אך אין גוויל; יש דיבור, אך אין מצע שמחזיק אותו.

מילים בזוגיות אינן עומדות לבדן. המשפט “אני צריכה אותך” נישא על פני גוף, מבט, טון, היסטוריה, אמון ותקווה שהאחר יוכל להישאר שם. כאשר המצע הזוגי חי, גם כעס יכול להיאמר ועדיין להישאר בתוך קשר. שתיקה יכולה להיות מובנת כהתארגנות ולא כהיעלמות, והתרחקות רגעית אינה מוכרחה להיחוות כנטישה.

כאשר הטראומה פוגעת במרחב שבין בני הזוג, אותו משפט עצמו משנה משמעות. “אני צריכה אותך” עלול להישמע כתביעה מסוכנת; “אין לי כוח עכשיו” עלול להיחוות כהיעלמות. שתיקה נעשית איום, קרבה נחווית כלחץ ובקשה הופכת להתקפה. הבעיה אינה רק מה נאמר, אלא מה קורה למילים בדרכן אל האחר.

אפשר לכנות את המקום הזה “המצע הדיאלוגי”: המרחב החי שבתוכו חוויה יכולה להישמע, להיענות ולהפוך למפגש. הטראומה אינה פוגעת רק באדם שבתוך הקשר; לעיתים היא פוגעת גם ביכולת המשותפת לפנות, להישען, לשאת, לשתוק ולשוב. מכאן גם מגבלתה של העצה “שכל אחד קודם יטפל בעצמו”. עבודה פרטנית עשויה להיות נחוצה, אך כאשר נפגע המרחב הזוגי צריך לטפל גם במה שמתרחש ביניהם.

שלושה סימנים קליניים עשויים לעורר חשד שהשיחה חדלה להיות מפגש והפכה לשחזור. הראשון הוא חזרתיות נוקשה: אותם משפטים, אותן תגובות ואותו מבוי סתום. השני הוא תגובה גופנית חזקה של קיפאון, דריכות, ניתוק או הצפה עוד לפני שהתברר מה קרה. השלישי הוא היעדר תנועה גם לאחר האטה, שיקוף או ניסיון משותף לוויסות. ברגעים כאלה כדאי למטפל לבדוק אם יש כרגע שיחה שאפשר לעבוד איתה, עוד לפני השאלה כיצד לשפר אותה.

מן הגוף אל הדימוי

בגישת MBDT – תרפיית השיח האינטגרטיבי (Mind Body Discourse Therapy) – טראומה נתפסת לא רק כפגיעה בזיכרון ובוויסות, אלא גם כפגיעה ביכולת הדיאלוגית: בין גוף לנפש, בין רגש לשפה, בין חלקים, מצבי עצמי ואופני חוויה שונים באדם, ובין האדם לזולתו.

כאשר השפה הישירה קורסת, לא תמיד נכון לבקש עוד הסבר. בני הזוג כבר הסבירו פעמים רבות למה הם נפגעים, כועסים או נסגרים. ההסבר אינו בהכרח חסר; הוא פשוט אינו מגיע. במצב כזה העבודה יכולה להתחיל במקום מוקדם יותר: בגוף.

הגוף יודע לעיתים לפני שהמילים יודעות. הוא מתכווץ, נדרך, קופא, בורח או מתנתק. אדם אינו תמיד יודע לומר מה הוא מרגיש, אבל הוא יודע שיש לחץ בחזה, כובד בבטן, חנק בגרון, ריקנות או חומה פנימית. הדימוי עשוי להיות הצורה הראשונה שבה הגוף מצליח לדבר. הוא אינו קישוט ספרותי: באמצעותו החוויה מקבלת צורה, ואפשר להתקרב אליה בלי להיבלע בה.

במצבים כאלה אחת התנועות האפשריות היא מן הגוף, דרך הדימוי והשפה, אל המפגש.

הסדר משתנה מאדם לאדם. התנועה יכולה להתחיל בתחושת גוף, בתנועה, בחפץ בחדר או בדימוי. יש אנשים שאינם מתחברים מיד לשפה תמונתית, ואין צורך לכפות אותה. המטרה היא למצוא צורה שהחוויה יכולה לשכון בה בלי להציף ובלי להיעלם.

בור וקיר

נחזור אל הזוג שבחדר.* בשלב זה כל ניסיון נוסף להסביר את הדפוס נשמע לאחד מהם כהאשמה. היא מרגישה שגם המטפל אינו מבין עד כמה היא לבד; הוא מרגיש ששוב מצפים ממנו לדבר בשעה שאין לו יכולת לעשות זאת.

המטפל עוצר ואומר: “אני רוצה לרגע לא לבקש מכם להסביר עוד. אם מה שקורה ביניכם עכשיו היה נראה כמו תמונה, דימוי או מקום מה היה מופיע?”

אחרי שתיקה אומר הגבר: “בור”. האישה אומרת: “קיר”.

המטפל אינו ממהר לפרש את הבור כהימנעות ואת הקיר כהגנה. פירוש מהיר מדי עלול לסגור את מה שרק התחיל להיפתח. הוא שואל אותו: “איך זה להיות בבור?” והגבר עונה: “שקט שם, אבל גם מפחיד. אין שם אף אחד”. הוא שואל אותה: “איך זה לעמוד מול הקיר?” והיא אומרת: “אני דופקת ודופקת, ואין תגובה. בסוף אני כבר לא יודעת אם יש שם מישהו”.

המטפל ממשיך: “אם הבור והקיר היו יכולים לדבר, מה כל אחד מהם היה צריך?” הגבר אומר: “שהדפיקות ייפסקו לרגע”. האישה אומרת: “לדעת שיש מישהו בצד השני”.

הבעיה הזוגית נותרה בעינה, וגם הסכמה לא נולדה פתאום. ובכל זאת, משהו באופן החזקת החוויה השתנה. היא מתחילה לשמוע שמתחת לאטימות נמצא בור. הוא מתחיל לשמוע שמאחורי הדפיקות עומדת אישה מול קיר, שאינה יודעת אם יש מישהו מצדו האחר. הדימוי אפשר להם לעבור, ולו לרגע, מן הידיעה על האחר לסקרנות כלפיו.

הדימוי מסייע ליצור מעין ״שלישי״ בחדר. הוא נוצר ביניהם, מבלי להיות רכושו של אחד מהם או פירוש שהמטפל כפה מבחוץ, ולכן שניהם יכולים להתבונן בו. במונחיה של הפסיכואנליטיקאית ג’סיקה בנג’מין (2004), נפתח לרגע מרחב שחורג מן החלוקה הקבועה לעושה ונעשה לו, לנוטש ונטוש, לתוקף ומותקף. בתוך המרחב הזה מופיעה אפשרות ראשונית להכרה הדדית.

בפגישות הבאות אפשר לשוב אל השפה שנוצרה: מתי הוא מרגיש שהוא “נופל לבור”? מתי היא מרגישה שהיא “פוגשת קיר”? מה מסייע לכל אחד לזהות את הרגע לפני שהדימוי משתלט על המרחב? עצם היכולת לומר “אני מרגיש שאני נכנס עכשיו לבור” או “אני שוב מתחילה להרגיש מול קיר” יוצרת מרווח קטן בין החוויה לבין התגובה. המרווח הזה אינו פתרון, אך הוא התחלה של שפה.

מי מדבר עכשיו?

הווינייטה מזמינה שאלה נוספת: מי בעצם דיבר בחדר לפני שעלו הבור והקיר? לצד השאלה “מה נאמר?” חשוב לשאול גם “מי מדבר עכשיו?” הפסיכואנליטיקאי פיליפ ברומברג (1998) תיאר את הנפש כמארג של מצבי עצמי. במצבים רגילים אנו נעים ביניהם בגמישות יחסית; במצבי טראומה המעברים נעשים נוקשים יותר, ומצב עצמי פצוע, דרוך או מנותק עלול לתפוס את מרכז הבמה ולהגדיר את המציאות כולה.

כאשר אדם אומר לבת זוגו “עזבי אותי”, ייתכן שלצד בן הזוג של ההווה מדבר גם חלק הישרדותי שאינו מסוגל לשאת עוד גירוי. כאשר אישה אומרת “אתה אף פעם לא רואה אותי”, ייתכן שמדבר גם חלק המכיר היטב את החוויה שאין לו מקום. כאשר שני מצבי עצמי פצועים תופסים יחד את המרחב, השיחה נעשית בקלות לשחזור.

ההבחנה הזאת משאירה את האחריות במקומה. אדם נשאר אחראי לדבריו ולמעשיו. המטפל מציע את השאלה “מי מדבר עכשיו?” כהזמנה להתבוננות: מאיזה מקום פנימי נאמרים הדברים? מה קורה לגוף ברגע הזה? האם המשפט פותח אפשרות למפגש או סוגר אותה? בן זוג יכול לומר: “אני מבין שמשהו בי נכנס למצב הישרדותי, ובכל זאת איני רוצה לפגוע בך”. ובת הזוג יכולה לומר: “אני מבינה שמשהו בי נבהל עכשיו מנטישה, ובכל זאת איני רוצה להפוך את הפחד להתקפה”. ההבנה של המקום הפנימי שממנו באה התגובה מאפשרת לקחת עליה אחריות מדויקת יותר.

צמצום טראומטי וצמצום דיאלוגי

לצורך הדיון אפשר להציע הבחנה בין שני סוגים של צמצום. צמצום טראומטי הוא כיווץ שנועד לשרוד: הגוף מצמצם תנועה, התודעה מצמצמת אפשרויות, הזמן מצטמצם לרגע הסכנה והזולת מצטמצם לאיום, לתביעה או להיעדרות. הוא מגן על האדם, אך גם סוגר את המרחב.

הפסיכולוגיה הדיאלוגית של מרדכי רוטנברג מציעה להבין צמצום גם כתנועה אחרת: לא מחיקה עצמית, אלא פינוי מקום לאחר (רוטנברג, 1990; כהנא ופכלר, 2025). צמצום דיאלוגי מתרחש כאשר המטפל – ובהדרגה גם בני הזוג – משהה את הדחף לפרש, להכריע או לשכנע. במקום למלא מיד את החלל, הוא מאפשר למשהו עדין יותר להופיע.

החוויה הטראומטית כבר כפתה על האדם דבר שלא היה יכול לשאת; הטיפול אינו צריך לשחזר כפייה או אובדן שליטה. הוא מבקש ליצור מרחב בטוח דיו שבו הגוף יוכל לדבר, הדימוי לקבל צורה והמילים לשוב אל מצע חי. גם בני הזוג יכולים ללמוד לומר: “משהו גדול קורה כאן; אני צריך רגע כדי לא להיעלם ולא לתקוף”. משך השתיקה חשוב פחות מן המסר שהיא נושאת: האם הדלת נסגרת, או שמישהו אומר באמצעותה “אני עדיין כאן”?

מתחת לשפה: האמון שיש מי שישמע

מאחורי קריסת השפה מסתתר לעיתים אובדן אמון בסיסי. האם אפשר לומר דבר כואב והאחר יישאר? האם יוכל לשאת רגע שאין לו עדיין פתרון, בלי להתמוטט, לתקוף, להיעלם או למהר להסביר מה צריך להרגיש?

מדובר באמון אנושי בסיסי: הכאב יכול להופיע בלי שהקשר יתפרק מיד. אמון זה אינו מחייב שפה דתית, ואין הוא דורש לתאר את הטראומה כהזדמנות או כמתנה. כאשר מופיע דימוי, הוא עשוי לשמש מעין גוויל זמני: תווך שבו חוויה גופנית מקבלת צורה, נעשית ניתנת לחשיבה ופותחת מחדש אפשרות למפגש.

לא כל דימוי פותח מרחב

עבודה עם דימוי דורשת תנאים בסיסיים של בטיחות ויכולת לחשוב יחד. כאשר קיים חשש לאלימות, לאיום או לשליטה כפייתית, נדרשת תחילה הערכת בטיחות נפרדת, ולעיתים אין מקום לעבודה זוגית משותפת. גם במצבי הצפה חריפה, התמכרות פעילה או סכנה מיידית יש להתחיל בייצוב, בגבולות ובהפניה מתאימה. שיחה סמלית אינה יכולה להחליף הגנה ממשית.

גם כאשר קיימים תנאים בסיסיים לעבודה, דימוי עלול להפוך לקונקרטי מדי. חנה סגל (1957) הבחינה בין סמל שמייצג דבר לבין “משוואה סמלית”, שבה הייצוג נחווה כדבר עצמו. כאשר ה”קיר” חדל לייצג את חווייתה של האישה והופך להוכחה שבן זוגה הוא קיר, הדימוי אינו פותח מרחב אלא נעשה חלק מן השחזור. סימן מעשי לכך הוא היכולת לשמור על ה”כמו”: כל עוד אפשר לומר “זה מרגיש כמו קיר”, נשמר מרחק שאפשר לחשוב בתוכו; כאשר ה”כמו” נעלם – נותר רק הקיר.

במצבים כאלה המטפל נדרש להאט ולהחזיר את בני הזוג להבחנות בסיסיות: “מה אני מרגיש כרגע? מה אני מייחס לאחר? מה אני יודע ומה אני מדמיין? מה קורה לי בגוף?”. לעיתים יש לחזור לוויסות, לגבולות וליכולת לראות את העצמי ואת האחר כבעלי עולמות נפשיים שונים.

ומילה לבני זוג הקוראים את הדברים: אין להפוך את הדימוי לתרגיל שמפעילים זה על זה באמצע ריב. ברגעי שחזור, בקשה כמו “תגיד לי דימוי” עלולה להישמע כדרישה נוספת. מה שאפשר לקחת הביתה הוא ההאטה עצמה: לשים לב מתי השיחה חוזרת על עצמה ומתי הגוף נסגר, ולומר “משהו גדול קורה כאן, אני צריך רגע”. אם השיחות שבות שוב ושוב אל אותו מעגל סגור, ייתכן שזה הזמן לפנות לטיפול זוגי. פנייה כזו אינה הודאה בכישלון; היא בקשה לבנות מחדש מצע שעליו אפשר יהיה לדבר.

לאסוף מחדש את האותיות

הדימוי של “אותיות פורחות באוויר” מזכיר שהאותיות לא נעלמו. עדיין קיימות מילים, כאבים, געגועים וחלקים שמבקשים להיראות; אבל הגוויל נשרף, ואין עדיין מקום שעליו הם יכולים לנוח.

העבודה הטיפולית מתחילה לפני כתיבתו של סיפור חדש. היא אוספת בעדינות אותיות: תחושה בגוף, דימוי, מילה, שאלה, מבט. רגע שבו אדם אחד מצליח לשמוע את מי שנפל לבור, מעבר לדמות האויב; ורגע שבו אדם אחר מצליח לשמוע את מי שמוצאת את עצמה שוב ושוב מול קיר, מעבר לחוויה של מתקפה.

שם, במקום שבו האותיות מתחילות להיאסף מחדש על גבי מצע חי, עשויה להיפתח שוב האפשרות הפשוטה והעמוקה ביותר: אדם פוגש אדם.

*הווינייטה אינה מתארת זוג מסוים; היא נבנתה מצירוף של כמה מקרים ומדפוסים קליניים חוזרים, וכל פרטיה שונו לשמירת סודיותם של המטופלים.

מקורות

כהנא, ב׳, ופכלר, מ׳. (2025). דרך הצמצום והדיאלוג: הפסיכולוגיה של רוטנברג והמעשה הטיפולי. אדרא.

רוטנברג, מ׳. (1990). קיום בסוד הצמצום: מודל התנהגותי לפי החסידות הקבלית. מוסד ביאליק.

Benjamin, J. (2004). Beyond doer and done to: An intersubjective view of thirdness. The Psychoanalytic Quarterly, 73(1), 5–46. https://doi.org/10.1002/j.2167-4086.2004.tb00151.x

Bromberg, P. M. (1998). Standing in the spaces: Essays on clinical process, trauma, and dissociation. Analytic Press.

Segal, H. (1957). Notes on symbol formation. The International Journal of Psycho-Analysis, 38, 391–397.