באחד מספריו המפורסמים, מגולל פרנץ קפקא את סיפורו הספק עגום ספק משעשע של גריגור סמסא, פקיד רכבת רוסי שמתעורר בבוקר לא בהיר אחד ומגלה שגופו הפך להיות גוף של שרץ ענק. מעתה אין הוא אלא אדם ששוכן בגוף חרק. הוא ממשיך לחשוב, להרגיש ולהבין כבן-אנוש, אך פעולותיו הן כשל חרק: הוא מתנייד כחרק, מטייל על הקירות והעדפות האוכל שלו משתנות. משלב זה מנסה מר סמסא-חרק להתמודד עם מציאות חייו המורכבת: אדם הוא בתודעתו וחרק הוא בגופו ויכולותיו. גופו החרקי מאיים על זהותו האנושית. בתגובה, הוא מנסה בכל דרך להאניש את עצמו, להוציא מן הלב את האפשרות שהוא כבר לא אדם. הוא שואף לעשות פעולות שבני אדם מן השורה מבצעים, לאהוב דברים שבני אדם אוהבים, ולא פחות מכך, לקבל הכרה מהסביבה שעדיין אדם הוא. סביבתו שוכחת בהדרגה את אנושיותו והיא חוזרת ודוחקת בו להיות מי שהוא בעיניה – חרק. סיפור “הגלגול” יכול להיתפס כעוד יצירה ספרותית שמתארת עלילה קפקאית, אלא שלמרבה האירוניה, מדובר בתיאור מדוייק עד כאב של מציאות חיינו היומיומית כבני אדם.
האדם הוא הכלאה של “עולם פנימי” בתוך “עולם חיצוני”. עולמו הפנימי של האדם הוא בלתי מוגבל. אישיותו נחווית על ידו כנצחית וייחודית. בעולם הפנימי של האדם שולטת חירות בלתי מוגבלת, אין איש יכול לשלוט ברצון ובמחשבות שלו. בדמיונו, יכול האדם לגמוא מרחקים אינסוף כהרף עין. בחוויתו הסובייקטיבית הוא יכול להיות כל דמות שעולה על דעתו, לחוש בעלים של כל דבר חפץ. חווית החלום יכולה להמחיש את המימד הזה באדם: הכל אפשרי ובלתי מוגבל.
ואולם, עולם פנימי זה כרוך ונתון בתוך עולם חיצוני; בגוף פיזי שפועל בתוך מגבלותיו של העולם החומרי. עולמו החיצוני של האדם מוגבל בזמן ובמרחב. לגוף יש תאריך תפוגה, הוא בר-חלוף. הוא גם חסר ייחודיות, כמותו יש רבים. הגוף נתון ב”רשות הרבים”, אחרים יכולים לכפות אותו, להגביל ולצמצם את מרחב הפעולה שלו. היכולת של הגוף לממש את שאיפותיו של העולם הפנימי מצומצמת. קניינו ורכושו של האדם מוגבל, כמו גם יכולתו לחוש עונג והנאה.
מדובר בשני שהפכים נקלעו לאכסניה אחת. נפשו של אדם שואפת עד בלי קץ, אך גופו קצוב ותחום. כיצד מתפתחת היכולת להכיל שני ניגודים אלו? כשתינוק נמצא במעי אימו, הוא חווה את עצמו כמי שאין לו כל מגבלה: הוא שרוי בנוחות ובטמפרטורה מותאמת לצרכיו. הוא ניזון באופן טבעי וחז”ל מלמדים אותנו שמבחינת יכולת תפיסתו, אפילו כמה מגבלות פיזיות פוסחות עליו (נדה, ל). חוויה זו חשובה מאוד לבניין אישיותו של האדם. עם חוויית “כל יכולות” (אומניפוטנציה) זו יוצא התינוק לאויר העולם. חוויה זו היא שנוסכת בו תחושת ייחודיות, אמונה בעצמו ויכולת לשחק עם המציאות ולשנות אותה.
תחושת הייחודיות והכל-יכולות ממשיכה ונבנית בתקופת חייו המוקדמת של התינוק. כאשר האם עירנית וזמינה לצרכיו ברמה גבוהה, הוא אינו חווה חוסר אונים ומחסור. הוא יכול להשלות את עצמו שברצותו אוכל הוא נהייה שבע, מבלי לחוש בכך שמישהו אחר מספק לו את מזונו. הוא לא צריך להתמודד עם דרישות הסביבה, אדרבא, הסביבה מתאימה את עצמה אליו עד כי הוא יכול להרגיש שהוא והסביבה חד הם ומלא כל הארץ כבודו. במידת מה הוא ממשיך את חווית היותו עובר וכך הוא מטמיע את תחושת הכל-יכולות והמיוחדות שלו.
כדי שחוויה זו תתאפשר, אימו של התינוק מתנתקת במידת מה מצרכיה שלה ומרוכזת בטיפול ברך הנולד. תהליך התנתקות האם מצרכי עצמה כונה על ידי הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט בתואר “מחלה נורמלית”. כלומר, זהו “חולי” – מצב שאינו משקף את מציאות החיים הרגילה שבה אדם דואג גם לצרכי עצמו. יחד עם זאת, החולי הוא “נורמאלי”, משום שהוא חלק מטבע הבריאה שמכוון לאפשר התפתחות תקינה של התינוק.
ואולם, אם התינוק יישאר רק עם חווית כל-יכולות זו, הוא לא יוכל להתמודד באופן יעיל עם העולם. הוא לא יידע לקבל את מציאות החיים שמגבילה מעצם טבעה, שיש בה פוטנציאל לאכזב ולתסכל. הוא עלול לסבור ש”אני ואפסי עוד”, ותיפגע יכולתו להכיר ברצונותיהם של אחרים. יקשה עליו לקבל את קיומם של סובייקטים זולתיים לו. הוא עלול להתפתח לאדם המרוכז בצרכיו או לאדם מתוסכל ומוגבל, היות שיקשה עליו להגמיש את עצמו לפי דרישות הסביבה. כדי שהתינוק יתפתח כראוי, עליו לפתח את היכולת להכיר במגבלותיו, במגבלות המציאות, ובגבולות שהתורה או החברה מציבה לפניו. עליו להצליח להבחין בקיומם של אחרים עם רצונות משלהם, רצונות שלא תמיד עולים בקנה אחד עם שאיפותיו. עליו לחוות את המציאות כפי שהיא, מוגבלת ומגבילה. במילים אחרות, עליו להשלים עם העובדה שהוא, הכל-יכול, כלוא בתוך גוף ומצוי בעולם מוגבל, בדיוק כפי שסמסא נדרש להתמודד עם היותו אדם בגוף של חרק.
כדי שהתינוק יוכל “לפגוש” את העולם האמתי, נקבע בטבע הבריאה שבאופן הדרגתי, ככל שחולף הזמן מהלידה, האם פחות מרוכזת בתינוק. היא “מחלימה” וחוזרת לעצמה, לצרכיה, לרצונותיה. היא מגיבה לצרכי תינוקה לאט יותר ביחס לעבר, היא כבר לא אם מושלמת, היא רק “טובה דייה”, וטוב שכך. כפועל יוצא, התינוק חווה תסכול; נוצר פער בין הרצון שלו לבין המימוש. פער זה נותן שהות לתינוק להבין שהוא נפרד מאימו ושהוא מוגבל ביכולותיו. שלא הרצון שלו הוא זה שמביא לו את האוכל. הוא מפתח את היכולת להבין את הנפרדות שלו מאימו ומתחיל להכיר בכך שהוא ואימו הם שתי ישויות נפרדות, שיש עוד מישהו בעולם מבלעדיו. הוא לומד לחיות בשלום עם היותו גם חסר אונים, נפרד ותלוי באחרים, ועם זאת הוא משמר גם את חוויית הייחודיות והכל-יכולות.
מדובר במשימה התפתחותית מורכבת ביותר. בתהליך זה על התינוק לפנים דבר והיפוכו: אני גם מיוחד ויכול לשנות את המציאות, ואני גם מוגבל וכפוף למציאות. הוא מטמיע את חוויית היותו מורכב משני הפכים: גם רוחני וגם גשמי; גם בלתי-מוגבל וגם מוגבל; גם מיוחד וגם שבלוני; גם אובייקט וגם סובייקט; מתאים את עצמו לסביבה ובו זמנית שואף גם לשנות אותה.
כאשר תינוק לא הפנים כנדרש את חווית הכל-יכולות, הוא עלול לאבד את תחושת הייחודיות שלו, את היכולת להתמודד עם המציאות באופן יצירתי. הוא עלול לחוש תחושת זיוף וריקנות (“עצמי כוזב”) שעלולה להתפתח לבעיות רגשיות חמורות יותר. מנגד, כאשר תינוק לא הפנים את היותו מוגבל, הוא עלול לפתח שלל בעיות, החל מקשיי ויסות עצמי שיכולים להתפתח לבעיות רגשיות שונות, עבור דרך קשיים חברתיים וקשיי הסתגלות וכלה בהפרעות התנהגותיות ואישיותיות.
בתהליך התפתחות תקין, אדם מפתח יכולת להכיל בקרבו שני הפכים אלו באופן שמאפשר לו תפקוד תקין, תוך מתן ביטוי מאוזן לשני הממדים הללו שבקרבו. ואולם, גם הצלחתו של תהליך זה בינקות אינו משכך לחלוטין את המתח הנובע מהפער העמוק שבין חירותו של העולם הפנימי למוגבלותו של העולם החיצוני. זוהי חוויה קיומית של פער המעלה צורך תמידי ביצירת איזון. בספר “משחק ומציאות” מבסס ויניקוט את הרעיון שלא רק תינוק, אלא גם אדם בוגר נדרש להתמודד עם פער זה וכי לאורך כל חייו עליו לשחק ולמצוא דרכים יצירתיות כדי לגשר עליו. אנחנו אמנם רגילים להיותנו שרויים בתוך המציאות הפיזית, אבל למעשה איננו שונים בהרבה מסמסא, ההיפך הוא הנכון. הפער בין העולם הפנימי לעולם החיצוני, גדול מהפער שבין גוף אנושי לגוף חרקי. רעיון זה מבוטא בדברי מדרש קהלת (פרק ו) על הפסוק “וגם הנפש לא תמלא”. המדרש מסביר את דברי קהלת: “משל למה הדבר דומה לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך. כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה. למה? שהיא מן העליונים”.
לפער בין העולם הפנימי לחיצוני ישנה השפעה על תחומים רבים בחיינו. בחדר הטיפולים אנו פוגשים היבטים רבים ומגוונים שנובעים מפער זה, ולמעשה ניתן לומר שרבות מהתיאוריות הפסיכודינאמיות סבות, במפורש או במובלע, סביב נקודה בסיסית זו. אחד המצבים הנפשיים שמביאים לידי ביטוי את ההתמודדות עם פער זה, הינה הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD). בראייה רחבה, הפרעת קשב הינה מצב בו מתקיים פער בין תפקודו של הפרט לבין דפוסי פעולה מקובלים – ברמה קוגניטיבית, רגשית או התנהגותית. אפשר לתאר את ההפרעה כנטייה של הפרט לפעול מתוך עולמו הפנימי, ללא התחשבות מספקת בדרישות העולם החיצוני – הן הפיזי והן החברתי-נורמטיבי. זהו סגנון התנהלות המבכר את העולם הפנימי על פני העולם החיצוני, את הסובייקטיביות על פני האובייקטיביות. אנשים אלו מבטאים התמודדות אנושית ביותר, אוניברסלית, כזו שכלל האנשים מתמודדים איתה. אצל בעלי הפרעת הקשב המינון גבוה יותר, הפער חי ומוחשי יותר. המתח בין העולם הפנימי לחיצוני עירוני וצף על פני השטח. מספרים על רבי לוי יצחק מברדיצ’ב שהגדיר ילד היפראקטיבי כ”נשמה גדולה בגוף קטן”…
מדובר באתגר ייחודי, גם עבור בעלי ההפרעה וגם עבור הסביבה שלהם. ההפרעה לא בהכרח מוליכה לכישלון בחיים, אדרבא, ניתן לרתום אותה להצלחות בעזרת הכוונה, חינוך או טיפול מתאימים. יחד עם זאת, יש בה גם פוטנציאל סיכוני על רקע החיכוך המתמיד שחווים בעלי ההפרעה מול דרישות העולם החיצוני. הבנה מדויקת לחווייתם של אנשים אלו יכולה לסייע לנו לחוש את עולמם הפנימי של אנשים אלו, להתבונן על התמודדויותיהם מנקודת מבטם ולפעול איתם על פי דרכם.
אנשים זקוקים לאמפתיה ומתן תוקף (ולדיטציה) לחוויתם. לא די בכך שאנו מכירים את הסימפטומים של הפרעת הקשב, כדי לסייע לאנשים אלו, עלינו להבין את חוויתם הפנימית. מתוך הבנה כזו ניתן להציע להם דרכים לקבל את מגבלות המציאות, להשלים איתה ואף להכיר בכך שבעולמנו אנו, דווקא ההגבלה היא זו שמאפשרת צמיחה. ריבוי אור יכול דווקא לגרום לסינוור ולשבירת הכלי שעמו אנחנו נדרשים לפעול.
להפרעת הקשב ישנה משמעות. לאנשים הללו ישנה שליחות מיוחדת בעולם ועלינו לסייע להם לממש אותה. מחד לאפשר להם ביטוי למיוחדות שלהם – כפי שאם מאפשרת לתינוק לבטא את כל יכולותו, ומאידך עלינו להפגיש אותם עם העולם המגביל, גם כן כפי שהאם עושה זאת, בהדרגה, בתיווך נכון, מה שיאפשר לשני החלקים הללו – הכל יכולות והמוגבלות – להאיר בהתחברם יחדיו.
