מאמר זה יסקור בקצרה את זכויות האישה בתהליך הגירושין והעדכונים שנעשו בשנים האחרונות.
הזכויות החדשות על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג- 1973, ובעת האחרונה גם על פי החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, התשע”ד – 2014, מקנים לאישה או לבעל מחצית מהזכויות שנצברו במהלך הנישואין על ידי מי מהצדדים. זכויות אלו ניתנות מצד למשנהו, עם החלטתם לחיות בנפרד או להתגרש.
בנוסף לזכויות האזרחיות קיימות לאישה זכויות על פי דיני הכתובה בעת מיתה או גירושין, שכן בעת מיתה או גירושין על הבעל לשלם לאישה את סכום הכתובה כפי התחייבותו בעת הנישואין.
חיקוק החוקים האזרחיים הביאו למחלוקת בין הדיינים: האם יש לקזז את הזכויות שמכוח דמי הכתובה, או שמא אין לקזז את הכספים האזרחיים וזכויות אלו נוספות לתשלום הכתובה.
מטרת הכתובה
בכדי להבטיח את יציבות חיי המשפחה, תקנו חכמים לכתוב לאשה כתובה. תקנת הכתובה היא “שלא תהא קלה בעיניו להוציאה” בכך שעל ידי החיוב הכספי הבעל ימנע מגירושין, בפרט בזמן שקדם לחרם דרבנו גרשון, אז יכל כל אדם לגרש את אשתו בעל כורחה. הטעם הנוסף לתקנת הכתובה הוא “שיהיו עליה קופצים לשאתה” (ירושלמי, כתובותט, ז) – ולא תצא האישה מחוסרת כל, מה שימנע ממנה להינשא בשנית כחסרת כל אמצעים.
לאור האמור ניתן להבין את התלבטות הדיינים: מחד; יש הגיון בחיוב הכתובה נוסף על הזכויות האזרחיות, שהרי הזכויות האזרחיות אינן מתייחסות לאשם בפירוד או לנסיבות הפירוד ואין חובת תשלום על מי שיזם את הגירושין או מי שאשם בהם. מאידך; במצב בו בעל מוכרח להתגרש מאשתו המוגדרת כאישה רעה שמצווה לגרשה, ועליו לתת לה גם מחצית מזכויותיו וגם תשלום כתובתה, יוצא עני ורש מן הנישואין –והאשה יוצאת מורווחת.
סכום הרשום בכתובות
הסכום הרשום בכתובות שונה בין העדות. כתובה אשכנזית מורכבת מסכום קבוע – מאתיים זוז דאורייתא, ועוד מאה זקוקים שהחתן מודה שהיא הכניסה, ועוד מאה זקוקים שהוא נותן כתוספת, סך הכל מאתיים זקוקים כסף צרוף. סכום המאתיים זקוקים אינו מוחלט ונע בין כמה אלפי שקלים בודדים לבין מאות אלפי שקלים. מאחר והסכום אינו ברור, יש נטייה לפסוק כסכום הנמוך עקב הכלל ההלכתי ש”יד בעל השטר על התחתונה”.
בכתובה ספרדית קבלו את דברי השולחן ערוך (שו”ע אבהע”ז סימן ס”ו סעיף ו’) ומוסיפים סכומים רבים ונכבדים לסכום הכתובה, כשהסכום הכולל מגיע לעיתים למיליוני שקלים.
הדין הנוהג בשאלת חלוקת ממון והכתובה
ברוב המקרים (עטרת דבורה ח”א סי’ מז, 299) בית הדין אינו פוסק גם זכויות כתובה לאישה המתגרשת וגם זכויות לאיזון משאבים לפי הוראות החוקים האזרחיים. בית הדין “מליץ” בלשונו שאין “כפל מבצעים” – אין”בבלי”(בג”צ 1000/92 חוה בבלי נ’ בית הדין הרבני הגדול),שהכוונה להלכת בבלי המחייבת את בתי הדין לפסוק לפי החוק האזרחי בנושאים הרכושיים,ו”ירושלמי” (תלמוד) ביחד. לכן פוסקים כי על האישה לבחור איזה מסלול יתבצע בסיום הנישואין, האם כחוק יחסי ממון – הלכת בבלי, או את האמור בכתובה. הגישה השלטת היא שאם האישה תתבע את כתובתה, יקוזז מסכום הכתובה הסכום שקיבלה על פי החוקים האזרחים.
פסיקה זו פורטה ע”י בית הדין הרבני האזורי טבריה (4979-21-1 ט”ז שבט תשס”ה (26.01.2005): “ביה”ד לא יורה על ביצוע מעשי של תשלום דמי הכתובה אלא לאחר סיום ההליך המשפטי המתקיים בביהמ”ש בעניין הרכוש. ביה”ד יוכל לפסוק לאשה תשלום הכתובה לאחר שיהא ברור שהאישה לא קבלה תשלום דומה בערכאה אחרת, ושאינו מחויב על פי ההלכה”.
לעומתם קיימות דעות מיעוט של הדיינים הרב ציון אלגרבלי (בית הדין הגדול בתיק פלונית נ’ פלוני מספר: 835665/1 מיום 16/03/2011) והרב אליהו היישריק (תיק (אזורית”א) 838835/8 פלונית נ’ פלוני (לא פורסם, 24.1.2013)) שאינן שוללות “כפל מבצעים”, ומחייבים בעל בתשלום הכתובה בנוסף לחיוביו על פי החוק האזרחי. יתכן מצב שבעל שיבקש להתגרש מאשתו ישלם לה כפי דרישת החוק מחצית מכל הזכויות שצבר כגון: פנסיה; קופות גמל; השלמות; קרנות ביטוח ופיצויים; מחצית מהדירות והנכסים שנצברו במהלך הנישואין, ועל כך יוסיף הבעל את חיובו בתשלום הכתובה ללא קיזוז הזכויות האחרות שצבר והעבירן לאישה מכוח הוראות החוק.
קיימת מחלוקת בגישות בתי הדין הרבניים לגבי איך להתייחס לחוקים האזרחיים שכן לכאורה החוקים האזרחים אינם תואמים את דיני התורה: יש את שיטת הרב דייכובסקי (שו”ת מהרש”ם, חלק א, סי’ מה.) הבוחנת האם להכיר בחוקים אלו “כתנאי ממון” (בבא מציעא נא,א) המחייבים גם אם אינם לפי דין תורה כי התניה ממונית תקפה גם אם אינה מחויבת על ידי התורה. ויש את שיטת הרב אברהם שרמן, (“‘הלכת השיתוף’ לאור משפטי התורה”, תחומין יח) שאינה מקבלת את החוקים האזרחיים כמנהג מדינה לכן אין לחייב ללא הסכמה לפי הוראות החוקים.
מכך עולה כי בעניין כתובה ויחסי ממון קיימות שתי דעות עיקריות ללא הלכה מחייבת: הדעה ראשונה קובעת כי האישה נדרשת לבחור בין כתובה לבין חוק יחסי ממון. הדעה השנייה קובעת כי האישה זכאית לקבל גם מחצית מהרכוש וגם כתובה.
קיזוז מסכום הכתובה כאשר האשה מקבלת מזונות ילדים שלא על פי דין תורה
טענות שלא זכו להתייחסות בפסיקה הינן קיזוז מזונות הילדים שנפסקים בבית המשפט מסכום הכתובה. המצב המשפטי כיום מאפשר לאישה לגשת בתביעת מזונות ילדים לבית המשפט גם כאשר הבעל הגיש את תביעתו למזונות לבית הדין הרבני (דנג”ץ פלונית נ’ פלוני 6454/14,מיום א’ בטבת התשע”ה (23.12.2014)). פסיקת בית המשפט למשפחה אינה על פי דין תורה ולעיתים החיובים גבוהים משמעותית מהחיוב בבית הדין הרבני. מבחינה הלכתית תביעת האשה למזונות הילדים בבית המשפט למשפחה הינה תביעה שלא ע”פ ההלכה (בשו”ע חו”מ סימן כו סע”א).
למרות שגם בית המשפט דן על פי הדין האישי (דין תורה), מעמדו של כסף שניתן לתובע שלא ע”י בית דין רבני אינו כשר מבחינה הלכתית. זוהי טענה חזקה לקזז מסכום הכתובה את תשלומי המזונות שנפסקו, ויש דיינים הנוהגים כך בפועל אך לא בפסיקה כתובה וידועה.
לתשומת ליבכם, מאמרים אלו אינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי, אינם מהווים חוות דעת משפטית, ואין אחריות למסתמך עליהם. בהחלט יתכן שעובדות או הלכות משפטיות שונות ישנו את האמור בהם. בנסיבות כל מקרה ספציפי חובה להתייעץ עם טוען רבני מומחה טרם נקיטת כל צעד בעל משמעות משפטית. כמו כן המחבר אינו לוקח על עצמו לעדכן מי מהמאמרים המופיעים ויש לבדוק כל עניין לנסיבותיו במועד הרלוונטי. ליעוץ ניתן לפנות – טו”ר צבי גלר, 050-7664874
