שאלה:
ילדי בן החמש גונב מכל הבא ליד, בבית ובגן. עונשים לא הצליחו למנוע אותו מכך. בתחילה חשבנו שהוא פועל מתוך חוסר הבנה והסברנו לו מה הוא עושה ומדוע אסור לגנוב, אך ההסברים לא עזרו, להיפך, הוא פשוט למד להסתיר את ההתנהגות שלו כי הוא מבין שהיא לא ראויה בעניינו. הוא רואה רכוש, ממתין שלא נסתכל, ואז “סוחב” משהו ומחביא. לפעמים הוא גונב חפצים שאין לו בהם כל שימוש. אנחנו אובדי עצות ומודאגים.
תשובה:
יש דרכים שונות להסתכל על תופעת הגניבה. כשלב ראשון, ניתן להציע את נקודת המבט השואלת, בעצם מדוע שהילד לא יגנוב?
הנחת המוצא של גישה זו היא שקיימת באדם נטייה לפעול ללא גבולות: הילד רואה חפץ מסויים, הוא מוצא חן בעיניו והוא לוקח אותו. זו תגובה טבעית, אבל לא חינוכית ותרבותית. יש פה מפגש בין הטבע האנושי לתרבות שאמורה להנחות אותו למציאת איזון בין “רוצה” ל”צריך”. אנחנו מחנכים את ילדינו לשמור על כללי ההתנהגות, גם אם זה לא הדבר שהם “רוצים” לעשות ברגע נתון. אחד מהכללים הוא לכבד את הגבולות שמפרידים בינינו לבין האחר, בין אם אלו גבולות גוף או גבולות של רכוש.
התנגדות לגבולות לעומת קושי לעמוד בהם
חשוב להבחין מהו שורש התופעה. האם היא נובעת מהתנגדות לגבולות או מקושי לעמוד בגבולות. כדי להמחיש זאת, נשים לב להבדל בין גנב לגזלן. שניהם רוצים חפץ שאינו שלהם. הגזלן מתריס כנגד הנורמה וחוטף את הרכוש לאור יום. הגנב מכיר בנורמה החברתית, הוא מתבייש או מפחד ממנה, ולכן הוא עושה זאת בהסתר.
ההבחנה בין גניבה הנובעת מקושי לעמוד בגבולות לזו הנובעת מהתנגדות לגבולות חשובה, במיוחד כשמדובר בילד או נער. העובדה שהילד אינו מתריס והוא גונב בהסתר, אינה שוללת לחלוטין את האפשרות שהוא מתנגד לגבול האוסר עליו לגנוב. ייתכן שהוא תופס את הגבול כלא לגיטימי, יכול להיות שהוא כועס עליו או מתנגד לו מאיזושהי סיבה. עם זאת, יתכן שלמרות שהוא מתנגד לקבל את הגבול ככלל מחייב, הוא יפר אותו בהסתר. זה יכול להיות בגלל שהוא מפחד מתגובת הסביבה, או בגלל שאין לו דרך מילולית לבטא את התנגדותו, ולכן הוא מעדיף ל”גנוב” בהסתר.
קושי בעמידה בגבולות
באדם קיימת הנטייה לפרוץ קדימה, לעשות, לקחת, לרצות, במקביל ליכולת נפשית נוספת – להגביל או למתן את עצמו. אפשר לדמות את שתי המערכות הללו לכלי רכב: יש “מערכת הנעה” הדוחפת את הרכב קדימה, ללא קשר לכיוון מסויים. ויש את “מערכת הבלימה” היא כוללת את המעצורים שקובעים את מהירות התנועה, עצירה במקרה הצורך ואת ההגה שמפנה את כח ההנעה ליעד מסויים.
ב”מערכת הבלימה” משתמשים כאשר מערכת הבלימה מגיעה לחסימה. ישנם שני סוגי חסימה: גבולות – כללי התנהגות שאנחנו מחויבים להם: מצוות, חוקים, נימוסים או כל כלל שנובע מערכים שמנחים אותנו; ומגבלות – מציאות טבעית המגבילה אותנו. למשל מצב שבו אדם רוצה לאכול אבל אינו יכול לאכול כי אין לו אוכל, כי הוא שבע, או כי האוכל מסוכן לבריאותו.
כדי להתמודד עם בעיית הגניבות של הילד, יש לבחון כיצד הוא מתמודד עם גבולות ומגבלות במישורי חיים נוספים, למשל:
בהיבט ההתנהגותי, כיצד הוא מקבל גבולות ומגבלות באופן כללי? האם הוא מצליח למנוע את עצמו כשאומרים לו “לא”? האם הוא יודע לעצור את עצמו כשיודע שמשהו אסור לו? האם הוא נוטה “לבדוק גבולות”, לראות מה תהייה התגובה אם הוא יפר את הכללים? האם הוא מצליח לעמוד בתור עם חבריו?
בהיבט רגשי, כמה זמן לוקח לו להירגע כשהוא נסער? האם הוא מצליח להרגיע את עצמו או להיעזר במצבים כאלה? באיזו מידה הוא מצליח להסתגל למציאות ולהשלים איתה, ועד כמה הוא “ראש בקיר”?
בהיבט השכלי, האם הוא מתרכז במשימות שמתאימות לגילו? מקשיב לסיפור או שדעתו מוסחת בקלות?
עד כמה הוא מצליח לכבד כללי המשחק? האם הוא מצליח לעקוב אחר מהלך המשחק באופן המותאם לגילו? האם הוא מנסה לעקוף/להחביא/לרמות? כיצד הוא מתמודד רגשית עם כישלון והפסד?
התנגדות לגבולות
אדם נברא בצלם אלוקים. כשם שבפני הבורא לא עומד גבול או מגבלה כלשהו, כך יש באדם חלק נפשי שהוא מעל הגבולות והמגבלות. את החלק נוכל להקביל ל”מערכת ההנעה”. אך ברור שכלי רכב בעל מערכת הנער משוכללת, אך ללא מערכת בלימה, הוא חסר כל ערך. לכן, תחת מערכת ההנעה מותקנת “מערכת בלימה”. בתהליך התפתחות תקין, אדם לומד לפתח את שתי המערכות הללו. הוא מבין שהוא לא “כל יכול”, ומשלים עם כך שהוא מוכרח להשתמש במערכת הבלימה. הוא גם מבין שמערכת הבלימה נועדה לעזור לו, שעליו להשתמש לה ולא לבזבז כוחות בהתנגדות. הוא רוכש מיומנויות שונות של בלימה ובאופן כללי לומד להשלים עם היותו מוגבל, למרות הרצון הראשוני שלו להיות בלתי מוגבל.
ההבנה לשורשה העמוק של פריצת הגבולות הינה בעלת חשיבות רבה לסייע לילד. היא מסייעת בפיתוח מבט אמפאטי לחוויה של הילד ובכך מסייעת לחוש אותו, להמתיק את כאב ההגבלה והבדידות ולהגביר את המוטיבציה שלו לשתף פעולה. אנחנו יכולים להסתכל על הילד שגונב בבוז, בכעס, בחרדה, אך מבט כזה מפנה את כל תשומת הלב לפגימות והוא מחמיץ חלקים נוספים. אפשר לראות (ולהראות) את החלק הבלתי מוגבל שבילד שרוצה לקחת לעצמו כל מה שמוצא חן בעיניו. הרגש הראשוני, הגולמי, הבלתי מעובד רואה את עצמו כמו אלוקים. ללא כל הגבלה. ויש בכך נקודה של אמת. אבל רק נקודה. אחרי התפתחות, טיפול וחינוך, הילד יפנים את הצורך והרצון שלו לצמצם את עצמו, להכיר בכך שיש עוד “צלמי אלוקים” וילמד להפריד בין הרצון לבין המימוש. הוא ילמד לקבל ולהשלים עם הגבולות, או לפחות ליישם אותם, גם אם הוא לא משלים איתם. אלו מחשבות שיכולות להרגיע את ההורה, להגביר את האמפתיה שלו ולתת כיוון ויעד בהתמודדות שלו עם הילד.
מדוע ילדים מתקשים במיומנות הגבולות?
אדם נזקק לשיתוף פעולה בין מערכת ההנעה למערכת הבלימה. הוא זקוק לעבודה משותפת שלהם וצריכה להיות פרופורציה בניהם. למשל, אדם עם כח רצון עז וכח איפוק מועט, דומה לכלי רכב שיש לו מנוע של משאית עם בלמים של אופניים.
יש אנשים שנולדו עם דחפים עוצמתיים, עם מערכת הנעה חזקה. זה יכול להתבטא בדחף לשליטה, להנאה, לרכוש, לידע וכדומה. אחרים נולדו עם מערכת בלימה לא חזקה שיכולה להתבטא בחוסר יכולת להבין גבולות, להפנים מגבלות, להתאפק, להסתגל למציאות וכדומה. תפקיד ההורים הוא לקחת את הנתונים הקיימים ולהפיק מהם את המירב, וליצור איזון בין המערכות הללו.
חשוב לתת את הדעת על כך, שמערכת בלימה “יעילה מידי” משמעותה פגיעה בספונטאניות של הילד, ביצירתיות ובשמחת חיים שלו. איננו שואפים לילד – רובוט שאינו טועה, שעומד בגבולות כנדרש. אדרבא, פריצת הגבולות במידה מסויימת הינה חלק מתהליך צמיחה בריא ואין להילחץ ממנו.
סגנון הגבולות שמנהלים ההורים בבית, עשוי להשפיע במידה רבה על מיומנויות הגבולות של הילד:
בית שלא מציב גבולות – למשל במצבים שההורים לא עומדים כלל על משמעת, הילדים לא יכולים לצפות לתגובה עקבית של ההורים, וההורים עצמם מתנהגים בחוסר גבולות. במצבים כאלה חסר לילד “מודל חיקוי” ממנו ילמד מיומנות מורכבת זו. הוא לא “מתורגל” בשימוש במערכת הבלימה. הוא לא התנסה מספיק בסיטואציות של פער בין ה”רוצה” ל”צריך”, כמו ללכת להתקלח גם כשלא מתחשק, ולהחזיר חפצים למקומם. במצב כזה, הוא לא בולם את עצמו, מפני שאינו מיומן ומתורגל בשימוש במערכת הבלימה.
בית שמציב גבולות פגומים – גבולות פגומים יכולים להיות סוגים שונים, כמו גבולות נוקשים מאוד. בבתים מסוג זה, הילד מפתח עמדה שלילית כלפי המושג גבולות או כלפי מערכת הבלימה. הוא לומד שגבול הוא שלילי ויש להתנגד אליו, או שהוא משהו לא אנושי ויש לנסות לחמוק ממנו או שזהו משהו שאינו בר ביצוע ואין לקוות להצליח לעמוד בו.
סיבות שונות לגניבה
יתכנו הסברים רבים לתופעת הגניבה. נסמן כמה מהם.
היא יכולה לנבוע מסיבה שלילית של היעדר, כמו חוסר במיומנויות בלימה. גניבה יכולה גם לנבוע מצורך נפשי מסוים. למשל ילד שגדל בבית עם גבולות פגומים ופיתח עמדה שלילית כלפי גבולות. ילד כזה חוה את ההגבלה כשלילית, כאכזרית, כלא אנושית, כלא צודקת, ואז הוא “גונב”.
ברובד עמוק יותר, הוא מבין שהמקום היחיד בו הוא יוכל לבטא את רצונותיו ו”להתקיים” זה בעולם ההסתרה, בגניבה ובהיחבא, בפריצת הגבול. הוא התרגל לחשוב שהמציאות המסודרת בכללים וגבולות היא מציאות מעוותת ואכזרית. הוא לא מזוהה עמה מספיק. הוא גם לא יודע לנסח זאת במילים. “טענותיו” מבוטאות במעשים, בגניבה.
לפעמים גניבה יכולה להתפתח כתוצאה ממצוקה נפשית, מקושי להכיל בתוך עצמו עומס של רגשות שליליים. הוא זקוק לרכוש “פיצוי” על חסר נפשי, כמו שמבוגר שחווה חוסר נוחות רגשית יכול לפצות את עצמו באמצעות קניות למשל. ילד (שאין לו כרטיס אשראי) מפצה את עצמו באמצעות מסע “גניבות”. לפיצוי זה יש מימד עמוק. האדם, באופן לא מודע, משליך את הרצון הפנימי שלו על חפץ, והוא “קונה” (או גונב) את החפץ בתקווה שכעת הוא יחוש אהוב. הסבר זה ממחיש את התובנה שהתנהגות שלילית יכולה להוות סימן לכך שאדם לא איבד תקווה, שהוא לא התייאש מלהשיג את הצורך הנפשי שאליו הוא כמה.
גניבה יכולה גם להוות אקט של מחאה, או ביטוי לחוסר ההזדהות של הילד עם עולם המבוגרים והנורמות שהם מייצגים בעיניו. למשל, ילד שלא מצליח לקבל תשומת לב לכאב שלו, שהסביבה מתעלמת מאיתותים שהוא מפנה לעברה, יכול לפתח כעס והתנגדות כלפי הסביבה, וממילא מתרופפת המחויבות שלו ל”נורמות החברתיות”. באופן עמוק יותר, הילד סבור שהגבולות הם אינטרס של המבוגרים ולכן הוא יוצר זיקה בין יחסו למבוגרים ליחסו לגבולות.
גניבה יכול לנבוע מקושי ב”מנגנון הגמול”: היכולת לקשור בין סיבה לתוצאה, בין הפרת נורמה לסנקציה המוטלת. ישנם אנשים שמנגנון הגמול שלהם חלש, וכתוצאה אנחנו רואים “מנגנון גבול” – “מערכת בלמים” רופפת. הקושי ביכולת ההסקה יכולה לנבוע ממצבים שונים כמו לקויות קוגניטיבית, מצוקה רגשית חריפה, טראומות ומצבי דיסוציאציה ואפילו מהפרעת קשב.
גניבה ופריצה גבולות יכולה לנבוע גם ממצב בו הופרו גבולותיו של הילד. למשל הפרת גבולות הגוף, בהתעללות פיזית או נפשית, הפרת גבולות האנושיות, או במערכות יחסים פוגעניות, מצבים של חוסר נבדלות או היפרדות מוקדמת מידי מההורים, היפרדות דרמטית מההורים וכדומה.
כפי שניתן לראות, ישנן השערות רבות, ואלו רק כמה מהן…
אז מה עושים?
תראו אותו. הגניבה היא פעולה שנעשית במסתרים והרחק מן העין. ה”תרופה” הטובה ביותר היא ל”לראות” את הילד, לשים לב יותר לצרכיו ורגשותיו. להיות ערניים ולחוש האם משהו כואב, חסר או מציק לו. אולי הוא זקוק ליותר חום ואהבה. אולי יש איזה צורך שלו שאנחנו מחמיצים.
תרגול גבולות ספונטאני. לשים לב לאופן שבו ההורים מקנים בבית גבולות באופן ספונטאני, כמו סביב תפקודי יום יום. למשל, כשהילד מתנגד להתכונן לשינה תנו דעתכם לכך שהוא עושה בו-זמנית משימה נוספת, חשובה לא פחות. הוא לומד לתפקד בתוך החיים. הוא בוחן את המקום של ה”רוצה” מול ה”יכול”. ההתנגדות היא הזדמנות ללמד אותו איך מתגמשים ועוברים מלעשות את מה שאני “רוצה” למצב שעושה את מה שאני “צריך”.
תרגול גבולות יזום. ניתן לתרגל גבולות באופן מתוכנן מראש. למשל לשחק עם הילד במשחקים שונים בהם יש פיתוי מסויים “לגנוב”, לעגל פינות, לעקוף בתור. זו הזדמנות לתרגל איתו פעילות מהנה (“רוצה”) בתוך מערכת של כללים (“צריך”). במקרים קיצוניים בהם הילד לא מצליח להימנע מרמאויות, אפשר לשקול להציע לו “משחק שבו ניתן לרמות”, מתוך הבנה שבדרך זו הוא יחוש שהמשחק לא מתאפשר ללא עמידה בכללי התנהגות.
שיווק גבולות. אנשים לא אוהבים שמגבילים אותם. יחד עם זאת, אנחנו מבינים שאיננו יכולים להתקיים בלי גבולות, שאדרבא הם אלה שמאפשרים לנו להתרחב ולהצליח. אנחנו רוצים שגם לילד תהייה עמדה חיובית ככל שניתן ביחס לגבולות. נציג לו אותם כמשהו חיובי, מאפשר, גמיש במידת מה, קשוב לצרכי הילד, לרבות עירנות לקושי הטבעי בקבלת הגבול. המסר הוא: הגבולות הם שלך ובשבילך.
שימרו על קור רוח. אירועי גניבה של ילד הם בעלי פוטנציאל ללחץ ומצוקה של ההורים. הורים יכולים להכנס לסחרור של דאגות, מה יהיה בעתיד? האם הילד יהיה עבריין? אולי הוא סובל מקלפטומניה? העובדה שעליהם להעביר מסר נחרץ השולל את המעשים, יכולה להיות לרועץ משום שהם לכאורה נדרשים לבטא מידה של כעס או זעזוע. המשימה הזו מורכבת. הגניבה, כיום, היא ביטוי של הילד לתחושות שלו. התגובה של ההורים עוזרת לו לפרש את עצמו. לחץ רב מידי של ההורה יכול להעביר לילד את המסר שהדחפים והתגובות של הילד הם מסוכנים/מלחיצים. הוא עלול לפתח עמדה שלילית כלפי “מערכת ההנעה”. מצד שני, אם ההורים יביעו אדישות, הם מעבירים מסר הרסני משום שהם לא מטפחים את “מערכת הבלימה”. נסו לחשוב כיצד תצליחו לשמור על פרופורציה. התשדלו להתמקד באינטרס של הילד (עד כמה שניתן), כך שגם אם תכעסו, זה מתוך דאגה לו. הביעו בפניו את התנגדותכם למעשיו מתוך דאגה, אך לא חרדה. מרבית הילדים “יוצאים מזה”.
סגלו מבט חיובי. למרות ההסתייגות הנחרצת מהגניבה, אתם יכולים לראות את הנקודה החיובית שעומדת בבסיסה, הנטייה האנושית להיות דומה לבורא הבלתי מוגבל. אמנם ביציאתה מן הכח אל הפועל הוא נעשתה שלילית, בבחינת “כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים”, אבל עדיין שורשה חיובי. קחו בחשבון שזו אולי קריאה לעזרה הנובעת מכך שהילד במצוקה, אבל לא איבד תקווה ומאמין בכם שתעזרו לו. תוכלו לחשוב על כך שהנטייה לפריצת גבולות, כשמכוונים ומדריכים אותה נכון, יכולה להביא את האדם לדרגות גבוהות.
הישמרו מתיוג שלילי. שימו לב לשפה בלתי מתייגת. גנו את המעשה, אך לא את העושה. אל תשתמשו בשפה שמתייגת ומקבעת אותו בצורה שלילית. “זו גניבה” שונה מאוד מ”אתה גנב”. יש שמייעצים לדבר בשפה ניטראלית, לטענתם לא נכון לומר “זו גניבה” אלא “לקיחה לא ברשות”, לשיקול דעת ההורים.
למדו או הילד לתקן. גם אחרי כשלון, יש חיים. ויש כללי התנהגות למצבים אלה. ככל שהדבר ניתן, קחו את הילד להשיב את הגניבה לבעליה. בכל מקרה אל תאפשרו לו ליהנות מהטובין הגנובים.
הטילו סנקציות. היכולת שלכם להבין את מניעיו של הילד, ואפילו את המצוקה הרגשית שעומדת מאחורי המעשה, אינה צריכה לגרום לכך שתימנעו מהטלת סנקציה. כאשר עונש מגיע באופן מידתי ומוסבר, הוא יכול לסייע לילד לפתח אחריות על מעשיו. המילה “אחריות” מורכבת מ”אחרית” ו”אחרות”. הגברת אחריות תסייע לו להבין שיש למעשיו אחרית ולזכור שיש אחרים שמושפעים ממעשיו ומגיבים אליהם.
אל תהססו לפנות לעזרה מקצועית. כשמדובר במצב מתמשך, ובוודאי כאשר הוא מתבטא בשטחי חיים שונים, רצוי לקבוע פגישת ייעוץ ביחידה להתפתחות הילד מטעם קופת החולים, אפשר גם לפנות לעובד סוציאלי או לפסיכולוג.
לֹא-יָבוּזוּ לַגַּנָּב, כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב” (משלי, ו,ל), לפעמים הגניבה היא בגלל רעב נפשי ואין ראוי לבזות את האדם, כי אם לראות את מצוקתו ולסייע לו.
