המטפל מתמודד עם נתינה וקבלה בטיפול על ידי בירור עמדותיו הפנימיות לגבי תפקידי נותן ומקבל, והבנת הדינמיקה של גבולות בטיפול. רצוי שהמטפל יברר עמדותיו עם עצמו: כיצד הוא מתמודד עם סוגיה זו, האם ומנין נובעת המשאלה שלו לכך שהמטופל יתרכז בעצמו ולא בו. מה הם עמדותיו וצרכיו סביב המתח בין היותו נותן לבין היותו מקבל. יש התופסים מערכות יחסים בין אישיות או בין קבוצות באופן קונפליקטואלי – ככאלה המונעות על ידי מאבק: בין עליון לתחתון, בין חזק לחלש, בין דורות. זהו מודל קין והבל, שיטת “או-או”. לצד זאת, ישנם הרואים מערכות יחסים באופן הרמוני – ככאלו השואפות לאזן ולהשלים זו את זו; מודל יישכר וזבולון, נוסח “גם-וגם”. האם המטפל הוא רק נותן? האם יתכן שבו-זמנית הוא יהיה גם נותן וגם מקבל? יש מקום להרהר ולערער מחדש על החלוקה הדיכוטומית בין נותן למקבל בטיפול. לשם המחשה, ייתכנו מצבים בהם סירוב של המטפל לקבל מחווה כלשהי מצד המטופל נובעת דווקא מהקושי שלו להימצא בעמדת מקבל מול המטופל. במצב כזה המטפל לוקח מן הפונה. הוא משתמש במטופל כדי להיות נותן בלעדי. הוא זקוק למקבל, משום שאינו יכול להיות נותן בלעדיו. ייתכן שמטפל מציב חיץ בינו לבין המטופל, כדי להגן על עצמו ולשמור על מקום בטוח של חלוקת תפקידים ברורה. שאלת יחסי מקבל – נותן בטיפול מתקשרת לסוגיה רחבה יותר של “גבולות בטיפול” ובכללה סוגית קבלת מתנות ממטופלים. ישנן אסכולות השואפות להצבת גבולות ברורים ומובהקים, לעומת גישות הדוגלות בהעמדת גבולות רכים המאפשרים מרחב עמימות רחב. כאשר עולה שאלת של רצון של המטופל “לתת”, יש לבחון היבטים שונים, כמו מהם המניעים, האם מטופל זה זקוק להתייחסות טיפולית סביב נושא גבולות או מובחנות ונפרדות מהאחר, מהם גבולות החשיפה-עצמית שהמטפל מוכן להעמיד לצורך הטיפול (קבלה ממטופל כמוה כחשיפה עצמית). כשהמטופל מעלה רצון “לתת”, המדד הוא לבחון מה יקדם את המטרה הטיפולית. המטפל יזכור כי חלוקת העבודה שמיקמה אותו כנותן, נקבעה כאמצעי לקידום הטיפול. יש מקום לשקול חלוקת תפקידים אחרת באופן נקודתי, אם זו עשויה לקדם את הטיפול. כמובן שהדבר תלוי גם בסגנונו האישי של המטפל (וראו ברכות י,ב: “הרוצה להנות יהנה כאלישע, ושאינו רוצה להנות אל יהנה כשמואל” ובן יהוידע על אתר). חשוב לזכור שלעיתים הקבלה היא נתינה נסתרת. עיקרון זה מומחש בעזרת ההלכה שקובעת שקידושי אשה צריכים להיעשות על ידי נתינה מהאיש לאשה. אם האשה נתנה לאיש את הטבעת, אינה מקודשת. ואולם, יש מצב שבו גם נתינת האשה נחשבת קבלה, והקידושין תקפים. זהו המקרה של “אדם חשוב”: האשה נותנת מתנה לאדם חשוב, אבל ההנאה הנובעת לה מכך הופכת את הנתינה לקבלה. (אבן העזר כז,ט ומגן אברהם אורח חיים רכג, סק”ח). יש אנשים שאצלם נתינה מתקשרת עם זכריות, אקטיביות וחוזק, ולעומת זאת קבלה נתפסת בעיניהם כנשיות, פאסיביות וחולשה – ועל כן הם מתקשים לקבל מהמטפל. מעבר לבעייתיות שבהכללה זו, זוהי חלוקה דיכוטומית-קונפליקטואלית, גישה מגבילה של “או-או”. תפיסה גמישה יותר מאפשרת תנועה בין התפקידים – “גם-וגם”. אותו אדם יכול להיות גם נותן וגם מקבל. וכך כותב רבי נחמן מברסלב (ליקו”מ ח”א, עג) “ידוע הוא שכל מי שמקבל תענוג מאחר נקרא נוקבא. נמצא, שהשם יתברך מקבל תענוג מישראל ומתפילתם, כביכול נעשה נוקבא לגבי ישראל, לכן כתוב: “אשה ריח ניחוח לה'” – כי על ידי הניחוח שמקבל השם יתברך מתפילות ישראל, נעשה בסוד אישה”. ניתן לקבל מדברים אלו השראה לצורך לנוע בין העמדות השונות, להיות מקבל בלי לחוש בכך פחיתות דרגה. גם בחיים שמחוץ לחדר הטיפולים אנחנו נעים כל העת בין היותנו בוראים – נותנים, לבין היותנו נבראים – מקבלים; בין בצלם אלוקים לבין עפר מן האדמה. שני חלקים אלו מעשירים ומשלימים זה את זה. פתרון המתח בסוגית נתינה-קבלה סביב יחסי הטיפול ופיתוח היכולת לנוע בין עמדת המקבל לעמדת הנותן, משליכים על סוגיות רחבות יותר בחייו של המטופל. למשל כיצד הוא תופס את חלוקת התפקידים במערכת הנישואין, כיצד הוא מתמודד עם דמויות סמכות מן העבר או מן ההווה, כיצד הוא מתמודד עם חיי חברה, הורות ועוד.
