עילות הגירושין בגינן פוסק בית הדין חיוב בגירושין כנגד הצד הנתבע מפורטות בשלחן ערוך. עילה נפוצה מאוד לחיוב בגירושין המקובלת בפסיקת בתי הדין אך לא הוזכרה בדברי השולחן ערוך, הינה “מרידה הדדית”. במאמר זה ננסה להסביר מתי מתקיימת אותה עילת חיוב, מתי היא פוטרת מתשלום תוספת כתובה ומתי מחייבת החזר מתנות.
מקור הדין
המקור לדין זה הוא דברי רבינו ירוחם בשם רבו (ספר מישרים, חלק שמיני, נתיב שלשה ועשרים) בו נפסק: “וכתב מורי הרב אברהם בן אשמעאל כי נראה לי שאשה שאמרה לא בעינא ליה (לא רוצה בו) יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך (גם אני לא רוצה בך) אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהין לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו (משהים את הגט שנים עשר חודשים אולי יחזרו בהם), לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה (והפסידה כל מה שנתן לה משלו משום שעל דעת שהוא יחוייב להוציאה הוא לא התכווין לתת לה)”.
חיוב גירושין
הגר”נ פרובר שליט”א אב”ד בית הדין ת”א, מבאר שדברי רבנו ירוחם לחיוב בגירושין נובעים מזכותו של כל אדם שלא להיות מעוגן ולקיים חיי נישואין. כאשר שני הצדדים אינם רוצים אחד בשני זו עילה בפני עצמה לחיוב וכפייה, וכך כתב (בספר כנס הדיינים תשס”ח עמ’ 109 ואילך): “חזינן ברבינו ירוחם שטענת עיגון מצד עצמה היא טענה מספיקה לחייב ואף לכפות בגט את הצד שכנגד, שבגרימתו יש עיגון….. במקום שהן הבעל לא חפץ באשה והן האשה לא חפצה בבעל, מציאות זו היא מציאות של עיגון, שהרי אף אם האשה היתה מעוניינת בבעל לא היתה לה כל אפשרות לעשות עמו שלום בית שהרי אין הוא חפץ זה, ולכן המציאות של האשה היא מציאות של עיגון, ועל כן אף שגם האשה לא מעוניינת בבעל וכתוצאה מכך אין לבעל חיובים כלפיה, כופין את הבעל בגט כדי שהאשה לא תהיה מעוגנת”, ומוסיף הרב פרובר: “אין הבדל מי הראשון שהתחיל לטעון שרצונו להתגרש, וכמו כן אין הבדל בסיבת מי המצב שכיום אין צד רוצה את משנהו והעיקר תלוי אם כיום יש עיגון או לא”. על פי ההבנה שדברי רבנו ירוחם נובעים מזכותו של אדם שלא להיות מעוגן, ההשלכה היא שבמקרה בו הצדדים אינם מעוניינים זב”ז אך הבעל מתנה את הגט בכך שהאשה תחזיר לו חפציו או שתעביר תביעותיה מביהמ”ש לביה”ד או לדעתו גם בכל תנאי (סביר) אחר, אי אפשר לחייב את הבעל בגט, משום שכאשר היא עומדת בסירובה להחזיר חפצים או להעביר תביעות היא מעגנת את עצמה.
אב”ד בית הדין ירושלים הגר”א לביא שליט”א (עטרת דבורה ח”ב, סימן פט’) מבאר הנפקות מנימוק זה, שמאחר והחיוב בגט איננו נובע ממרידת הבעל אלא מעיגון, לכן קבע רבנו ירוחם המתנה של י”ב חודש (פרק זמן הלקוח מדיני מורדת), אולי בתוך תקופה זו יחזרו בהם ואם לא חזרו בהם, תחשב האשה למעוגנת וניתן יהיה לחייב גירושין בשל כך. מדבריו עולה המסקנה, שאם צד אחד מורד במשנהו והצד השני מסכים להתגרש אך אינו חפץ בגירושין אלא בשלום בית, לא תקום עילה של מרידה הדדית ולא ניתן יהיה לחייב בגירושין או להפסיד תוספת כתובה. בזה שונה ונבדל דינו של רבנו ירוחם מהנידון בו יש פרידה ממושכת אך אחד מהצדדים מעוניין בכנות בשלום בית. השוו לצורך ההבחנה, בשו”ת חיים ושלום (חלק ב סימן קיב’) שכותב אודות מחלוקת ממושכת בין זוג כדברים האלה: “והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח”י חדשים ואם בינם לשמים נראה לבית הדין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם יפרידו הזוג ולכופם ליתן גט עד שיאמרו רוצה אני”, אומנם הצדדים נפרדים ויש לגרום לכופם על הגט אך אינם במצב של מרידה הדדית.
פטור מתוספת כתובה והחזר מתנות
בחלק השני של דברי רבנו ירוחם ישנה התייחסות להשלכות הממוניות של מרידה הדדית:
א. האשה אינה זכאית לתוספת כתובה ב. האשה חייבת להחזיר את המתנות. ההנמקה לדבריו, משום שהאיש לא התכוון להתחייב בתוספת כתובה ולתת לה מתנות במקום שיחייבוהו להתגרש. במרידה הדדית יש השלכה למי גרם לגירושין, וכך כותב הגר”נ פרובר שליט”א: “כפי שכתבנו לעניין חיוב גט לפי דינא דרבנו ירוחם, אין הבדל מי הראשון שהתחיל לטעון שרצונו להתגרש, וכמו”כ אין הבדל בסיבת מי המצב שכיום אין צד רוצה את משנהו והעיקר תלוי אם כיום יש עיגון או לא… ואולם זה הכל לעניין חיוב גט הנובע מהזכות לא להיות מעוגן, משא”כ להיפטר מחיוב תוספת כתובה שזה נובע מהטעם “דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה”, נראה בברור שזה נאמר דווקא במקום שלא הבעל גרם למצב שהאשה לא מעוניינת בו… אבל במקרה שהבעל הוא זה שעזב את הבית והוא זה שהרחיק את האשה ולא רצה בה, והאישה רצתה את בעלה אלא מתוך הזמן הממושך שהבעל עזב את הבית ומרד בה ולא היה חפץ בה, הביא הוא את המצב שכיום גם האשה לא חפצה בו, והוא זה שגרם שכיום האשה לא מעוניינת בו, בוודאי שלא יכול לבוא ולטעון “אדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה”, שהרי הוא זה שהביא את האשה לכך, וא”כ אדרבא אדעתא דהכי כתב לה תוספת כתובה”. דברים אלו מדויקים גם בלשונו של רבנו ירוחם עצמו העוסק במקרה שהאשה היא היוזמת את הגירושין והבעל אומר שגם הוא לא מעוניין באשה, אך לא דיבר רבנו ירוחם במקרה ההפוך ולא בכדי, שכן היכא שהבעל הוא זה שמרד אפילו אם כעת האשה גם היא מורדת בו, מכל מקום חייב הבעל לשלם לאשה כל מה שחייב בעל מורד לשלם. מסכם הרב פרובר ואומר: “והדברים נראים מוכרחים לומר כך, דאל”כ כל בעל יוכל להיפטר מתשלום תוספת כתובה, ע”י שיעזוב את האשה זמן רב עד שלא תחפוץ בו יותר, היעלה על הדעת שיפטר מתוספת כתובה בטענה “דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה”.
לעומת זאת הגרי”ש אלישיב (פד”ר ח עמ’ 324) פוסק, שגם במקרה בו הבעל היה הגורם, כל מקום שהאשה גם היא מרדה אחר כך בבעלה, פטור הבעל מתשלום תוספת כתובה והאישה חייבת להחזיר את המתנות. הרב לביא שליט”א (בעטרת דבורה ח”א סימן לו) מתייחס באריכות לדברי הגרי”ש אלישיב ודוחה ראיותיו ולמעשה מכריע כדברי הרב פרובר.
הדין הנוהג כיום בפסיקת בתי הדין
הגאון הרב שלמה שפירא (בית הדין הגדול) בפסק דינו בתיק 1033982/1 מיום ג’ באב התשע”ז (אליו הצטרפו הגאונים הרב אליעזר איגרא הרב א’ אהרן כץ שליט”א): חלקו בין חיוב הגירושין לבין חיוב תוספת הכתובה: לעניין חיוב גט: לפי דינא דרבנו ירוחם, אין הבדל מי הראשון שטען שרצונו להתגרש, או בשל מי המצב, כיוון שהגיעו למצב בו אין צד רוצה את משנהו, והעיקר תלוי אם שניהם מורדים זה בזו או לא, דהיינו אם המצב שבפנינו הוא שהבעל לא מעוניין כלל באשה אף אם האשה תרצה לחזור אליו, או שמא, כיום המצב הוא שאין האשה מעוניינת בבעל אף אם הבעל ירצה לחזור אליה. ומכיוון שהגיעו למצב כזה ששני הצדדים מורדים זה בזו, לכן יש לחייב בגט כל צד המעכב את הגירושין, ללא קשר מי גרם למצב הקיים, היות ולאף אחד מהצדדים אין זכות לעגן את משנהו.
לעניין הפטור מחיוב תוספת כתובה שהוא מטעם “דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה”, דבר זה נאמר דווקא במקום שלא הבעל גרם למצב שהאשה לא מעוניינת בו ולכן יכול לטעון “דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה”, ופטור מתוספת כתובה (ומקבל חזרה את המתנות). אבל במקרה שלפנינו שהבעל הוא שהגיש תביעת גירושין, הוא זה שעזב את הבית והוא שהרחיק את האשה ולא רצה בה, ובמעשיו גרם לכך שהאישה כבר אינה חפצה בו, בודאי שלא יכול לבוא ולטעון “אדעתא למישקל ומיפק לא יהיב לה”, שהרי הוא זה שהביא את האשה לכך, וא”כ אדרבא אדעתא דהכי כתב לה תוספת כתובה. שכן, אם הוא זה שגרם לנתק ולגירושין בודאי על דעת כן כתב לה כתובה ותוספת כתובה. והדברים פשוטים דאל”כ כל בעל יוכל להיפטר מתשלום תוספת כתובה, ע”י שיעזוב את האשה זמן רב עד שלא תחפוץ בו יותר, ולא יעלה על הדעת שיפטר מתוספת כתובה בטענה “דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה”.
לתשומת ליבכם, מאמרים אלו אינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי, אינם מהווים חוות דעת משפטית, ואין אחריות למסתמך עליהם. בהחלט יתכן שעובדות או הלכות משפטיות שונות ישנו את האמור בהם בנסיבות. בכל מקרה ספציפי חובה להתייעץ עם טוען רבני/עו”ד מומחה טרם נקיטת כל צעד בעל משמעות משפטית. כמו כן המחבר אינו לוקח על עצמו לעדכן מי מהמאמרים המופיעים באתר/בגיליון זה ויש לבדוק כל עניין לנסיבותיו במועד הרלוונטי.
