כל חברה זקוקה למערכת משפטית על מנת לשמור על הסדר והביטחון של אזרחי המדינה ועל מנת ליישב את הסכסוכים שבין אדם לחברו. מאחר ובמערכת המשפטית יושבים בני אדם, עשויה זו להגיע לידי טעויות הנובעות מגורמים שונים – בעלי דין שאינם דוברי אמת, מחסור בראיות, שיקול דעת מוטעה וכדומה ובלשונו של השופט אגרנט (בג”ץ 177/50 ראובן נ’ יו”ר וחברי המועצה המשפטית, פ”ד ה 737, 751):
“מטבע הדברים לא קיימת וטרם נוצרה באיזו ארץ שהיא מערכת משפט העשויה לפעול בשלמות וללא תקלה ולעשות צדק מוחלט בכל מקרה ומקרה…אף השופטים, בהיותם בני אדם עלולים לטעות מדי פעם בפעם”.
על מנת לצמצם את מרווח הטעות, אנושית ככל שתהא, קיימת במערכת המשפט ערכאות ערעור ובמקרים מסויימים קיימת אף האפשרות למשפט חוזר. אל מול האפשרות שהתרחשה טעות שיפוטית עומד הצורך “בסופיות הדיון” כלומר סופיות מוחלטת של ההליך המבוסס על מספר אינטרסים, שבג”ץ הגדירם בקצרה בזו הלשון (בג”ץ 9060/08 עמ’ 5 פיסקה 7):
“עקרון סופיות הדיון נשען על שורה של אינטרסים ציבוריים. העיקרון מאפשר תחימה של ההליך המשפטי; הוא מסייע בהבהרת המצב המשפטי; הוא מונע הטרדה של בעל דין באותה סוגיה וכפל התדיינויות, והוא מבטיח פעולה תקינה של המערכת השיפוטית (זלצמן, עמ’ 15-12)”.
בסדרת המאמרים הקרובה נשתדל לברר את ההליך המכונה בציבור הרחב משפט חוזר ובלשון ההלכה נקרא “סתירת הדין”, נברר את מקורו והגיונו ואת עקרונותיו.
תקנת סתירת הדין
בתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ”ג – נקבע:
קכח. חושש בית-הדין שטעה בפסק-דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית-הדין לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לבירור.
קכט. (1) בעל-דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית-הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם.
המקור לסתירת הדין במשפט העברי
התורה בפרשת משפטים מצוה (שמות כג, ז): “מִדְּבַר־שׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַֽל־תַּהֲרֹג כִּי לֹא־אַצְדִּיק רָשָֽׁע”: במכילתא (פרק כג) למדו מפסוק זה כמה חילוקי הלכות בין סתירת הדין בדיני נפשות לדיני ממונות: “ונקי וצדיק אל תהרג מלמד שמחזירין אותו לזכות יכול יהו מחזירין אותו לחובה ת”ל ונקי וצדיק אל תהרג. ואין לי אלא למיתה לגלות מנין נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר (דב’ יט ד) מה דבר האמור להלן גלות אף דבר האמור כאן גלות. ואין לי אלא לגלות למכות מנין נאמר כאן רשע ונאמר להלן רשע (דב’ כה ב) מה רשע האמור להלן מכות אף רשע האמור כאן מכות. יכול אף בדיני ממונות לא יהו מחזירין אותו לחובה ת”ל נקי וצדיק אל תהרג למיתה אי אתה מחזירו מחזירו אתה לממון”.
כלומר לממון מחזירים אחרי גמר הדין בין לזכות בין לחובה.
המשנה בפרק שלישי של מסכת סנהדרין (לא עמ’ א’) מפרטת באילו מצבים קיימת אפשרות למשפט חוזר בעקבות ראיות או עדים חדשים וכך אומרת המשנה:
“כל זמן שמביא ראיה – סותר את הדין. אמר לו: כל ראיות שיש לך – הבא עד שלשים יום, מצא בתוך שלשים יום – סותר, לאחר שלשים יום – אינו סותר. אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים, ומצא לאחר שלשים?
אמר לו הבא עדים, ואמר: אין לי עדים. אמר: הבא ראיה, ואמר: אין לי ראיה. ולאחר זמן הביא ראיה, ומצא עדים – הרי זה אינו כלום. אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים, ומצא עדים. לא היה יודע שיש לו ראיה, ומצא ראיה. ראה שמתחייב בדין ואמר: קרבו פלוני ופלוני ויעידוני, או שהוציא ראיה מתחת פונדתו – הרי זה אינו כלום”.
מאחר ובמשנה, בתלמוד ובמפרשיהם לא מובא מקור מהתורה לדין זה ואין אחד מהם המפנה למכילתא דלעיל ואף לא במפרשי התורה, על כן נראה, שהיסוד לדין זה הוא סברה שבבסיסה של מערכת המשפט עומד העיקרון של רדיפת הצדק והאמת והוא מהווה את המקור להלכה זו.
בחלקה הראשון של המשנה מנוסח הכלל האומר שכל זמן שיש לאדם ראיה נוספת שלא הייתה תחת ידו בשעת הדיון ועתה הגיעה לידיו, זכותו להביאה בפני בית הדין ולא רק לאחר שהסתיימו הדיונים אלא אף לאחר פסק הדין. כך מבואר בדברי רש”י (על המשנה שם ד”ה כל זמן שמביא ראיה):
“הבא לבית דין ולא היה שטר זכותו בידו, ויצא מבית דין חייב, ולאחר זמן מצא שטר זכותו והביאו”.
הגר”א בביאורו לשלחן ערוך (חושן משפט סימן כ’) מפנה לתלמוד הירושלמי (סנהדרין פרק ג הלכה יב) שם מפורש שאף לאחר פסק דין, ניתן לסותרו.
בחלקה השני של המשנה נחלקו התנאים במקרה בו החליט ביה”ד להגביל את הצדדים בזמן להבאת עדים וראיות. חכמים אומרים שבעל דין שלא הביא את הראיות בתוך פרק הזמן שקצב לו ביה”ד, לא יוכל להביאם שוב בעוד רבן שמעון בן גמליאל אומר שלא ניתן להגביל את בעלי הדין בזמן כי יתכן שיש עדים וראיות שלא הייתה באפשרותם להביא בתוך פרק הזמן שקצבו בית הדין.
הגמרא (סנהדרין, לא’ עמ’ א’) הכריעה במחלוקת זו כרבן שמעון בן גמליאל. תוך כדי הבירור בהכרעת הגמרא התעורר בפוסקים הראשונים דיון עקרוני האם דברי חכמים נדחו לגמרי מההלכה בין אם החייב שילם או לא שילם או שהם נדחו רק במקרה והחייב טרם שילם אך לאחר ששילם לא סותרים את הדין.
בספר יד רמ”ה (סנהדרין לא עמ’ א ד”ה “אמר רשב”ג מה יעשה”) מבאר שהכרעת הגמרא שהובאה לעיל, האומרת שאין הלכה כחכמים, עוסקת במקרה שהחייב טרם שילם, ואז מצא ראיה חדשה ומחדדת הגמרא שאפילו באופן זה אין להימנע מלקבל את הראיה החדשה. משמע מדבריו, שבמקרה בו כבר שילם את שהתחייב לפי פסק הדין, אין סותרים את הדין. אך בעל המאור (המאור הגדול דף ט עמ’ ב מדפי הרי”ף ד”ה “הא קמ”ל”) מפרש שאין הלכה כחכמים אפילו בדיעבד, כלומר אפילו אם כבר שילם וכן הכריע הטור בחושן משפט סימן כ’).
הטור והשולחן ערוך (חושן משפט סימן כ’) הכריעו כדעת בעל המאור וזו לשון השלחן ערוך:
“מי שנתחייב בב”ד והביא עדים או ראיה לזכותו, סותר הדין וחוזר, אף על פי שכבר נגמר; ואפילו אם פרע כבר, כל זמן שהוא מביא ראיה, סותר”.
מדברים אלו עולה שהאפשרות של סתירת הדין לפי ההלכה, איננה רק בהבאת ראיות לאחר סיום פרשת הראיות אלא אפילו לאחר שנגמר הדין ואפילו לאחר שאחד הצדדים שילם לצד השני.
המשנה כותבת שיכול אדם לסתור כל אימת שמביא ראיה חדשה אך לא מבואר בדברי המשנה האם “כל זמן” הכוונה שאפשרות זו תמיד קיימת ללא גבול ואפילו לאחר עשרות שנים או שאין כוונתה בדווקא לכל זמן אלא יש לדבר גבול ואם כן, עלינו לדעת מהו הגבול.
המרדכי (סנהדרין פרק ג’ אות תשח) כותב שזכותו של אדם לבקש סתירת הדין לאור ממצאים חדשים אינה מוגבלת בזמן, אלא כל זמן שהוא מוצא הוא יכול להביא אך מדברי הטור נראה לכאורה שאין הדין כן משום שהוא כותב:
“מי שנתחייב בדין ומצא אח”כ עדים או ראיה לזכותו מביא וסותר הדין אפילו אחר כמה ימים אפילו אם פרע כבר”. אולם הב”ח בפירושו על הטור (חושן משפט סימן כ’ ד”ה מי שנתחייב בדין) מבאר שאין כוונת הטור דווקא לכמה ימים וגם הוא סובר שאין לכך מגבלת זמן”.
גם השולחן ערוך לא הגביל זאת בזמן וכתב במפורש: “כל זמן שמביא ראיה סותר” אולם הוא מסייג ואומר (סימן צ”ח סעיף ב’) שאם הראיות מגיעות לאחר זמן, חובה על הדיין לברר שאין כאן דין מרומה וזו לשונו:
“צריך לעשות הדיין דרישה וחקירה בשטרות ישנים שמוציאים אותם, למה לא תבעו עד עתה, אם יראה לו צד רמאות, כדי להוציא הדין לאמיתו”.
סתירת הדין בטענות
המשנה מדברת על סתירת הדין כאשר בעל דין מביא ראיות חדשות או עדים שלא היה יכול להביאם בשעת הדיון בין אם בגלל שלא ידע עליהם ובין אם בגלל שלא היו זמינים בשעת הדיון, אך היא לא מזכירה אפשרות של העלאת טענות חדשות לאחר פסק דין.
לא רק במשנה לא הוזכרה אפשרות זו, אלא אף בתלמוד לא דנו באפשרות זו. למרות חוסר ההתייחסות והלקונה בדברי התלמוד, אפשרות זו הועלתה על ידי הפוסקים הראשונים. הרא”ש בשו”ת (כלל י”ג סימן כ’ ד”ה וששאלתם) מחדש שסתירת הדין אפשרית לא רק בעדים וראיות אלא אפילו בטענות חדשות וזו לשונו: “בטענות אחרות יכולים לבא כיון שלא שאלום הדיינים אם יש להם טענות אחרות לחייב ראובן בוודאי אם שאלום ואמרו אין לנו זכות וראיה יותר לחייבו אז לא היו יכולים להביא ראיה”.
הרב חיים דוד הלוי בספרו “דבר המשפט (הלכות סנהדרין פרק ז, הלכות ו – ט אות ג) מסתפק עד כמה ניתן להשוות בין ראיות ועדים חדשים לבין טענות חדשות וזו לשונו:
“אך יש להסתפק אם גם דין הטענות שחידש הרא”ש, הוא לענין זה כדין עדים וראיות ויש לומר שאני עדים וראיות, שאפילו קבעו לו זמן שלשים יום והביא לאחר שלשים יום סותר את הדין וכמבואר הטעם במשנה, מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים, אבל לענין טענות הרי לא שייך טעם זה, ואם היו עוד טענות בפיו מדוע לא השמיעם מיד כשראה שחייבוהו בית דין (בוודאי שלא שייך קביעות זמן לענין טענות, אך הספק הוא כשנתחייב ובא לאחר זמן עם טענה חדשה)”.
למעשה הוא הכריע:
“עדיין יש לומר שאם בא לבית הדין לאחר זמן שנתחייב, בטענה חדשה ואמתלא בפיו מדוע לא טען אז אותה טענה, ויש ממש בדבריו, כגון שאומר שפרסום דבר זה אז היה יכול לגרום לו הפסד או נזק, ואין כן עתה, ולכן שתק אז, או בכל אמתלא אחרת המתקבלת על הדעת, נראה לענ”ד דסותרים דינו, ואינו מאבד זכותו. ואף גם זאת, נראה דאף אם שאלוהו בית דין אם יש לו עוד טענות והשיב שאין לו (שבזה לא אמר הרא”ש דיכול לטעון עוד טענות) אם בא לאחר זמן וטען עוד טענות, ונתן אמתלא המתקבלת על הלב כנ”ל, שומעין לו וסותרים דינו”.
סיכום
המורם מהאמור עד כה, שדין התורה שבבסיסו עומד החיפוש אחר האמת לאמיתה ועשיית הצדק עם בעלי הדין, הוא עיקרון על הגובר כמעט על כל שיקול אחר ולכן מאפשר סתירת הדין לאחר פסק דין ואף לאחר פירעון בין באמצעות הבאת עדים או ראיות ובין בהעלאת טענות חדשות שלא היו ידועות גם כאשר זה בא על חשבון סופיות של הדיון.
לתשומת ליבכם, מאמרים אלו אינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי, אינם מהווים חוות דעת משפטית, ואין אחריות למסתמך עליהם. בהחלט יתכן שעובדות או הלכות משפטיות שונות ישנו את האמור בהם. בנסיבות כל מקרה ספציפי חובה להתייעץ עם טוען רבני מומחה טרם נקיטת כל צעד בעל משמעות משפטית. כמו כן המחבר אינו לוקח על עצמו לעדכן מי מהמאמרים המופיעים ויש לבדוק כל עניין לנסיבותיו במועד הרלוונטי. ליעוץ ניתן לפנות – טו”ר ועו”ד צבי גלר, 050-7664874 טו”ר הרב נדב טייכמן 0528371250
