מקור החיוב לפיצויי גירושין מעבר לדמי הכתובה אינו מפורש בהלכה, אלא נובע מכוח “מנהג בתי הדין”. המאמר יבחן את מטרתם של פיצויים אלו ומכוח מה חיובם.
לצורך בחינת מטרת פיצויי גירושין וחיובם, יש לבחון כמה נגזרות הבאות לידי ביטוי בשאלות הבאות:
האם ניתן לתבוע פיצויים גם לאחר הגירושין?
האם צריך לתבוע אותם או שהם תלויים בביה”ד?
האם מנהג זה של פיצויים הוא רק לצד אחד (מגבר לאשה) או לשני הצדדים (גם מצד האשה לגבר)?
ננסה לענות על שאלות אלו באמצעות ניתוח פסק דין שניתן לאחרונה בבית הדין בירושלים בהרכב הדיינים הרב שלמה שטסמן, הרב ציון לוז והרב אריאל אדרי מיום י”ט בתמוז התשע”ו (25/07/2016) בתיק מספר 948054/3. בפסק הדין סקר בית הדין את מנהג פיצויי הגירושין ובסופו נמצאו שלוש גישות בביאור הפיצויים.
הגישה המצמצמת (דעת הרב אריאל אדרי שליט”א)
פיצויי גירושין אינם תקנה חדשה אלא הם המשך מנהג של בעל תעלומות לב (אבן העזר סימן א-ב), ובעל “ההפלאה” (גבעת פנחס סימן ב) ולמעשה אלו כלל אינם פיצויים, אלא תקנה שנועדה לאפשר לבית הדין להזדקק לתביעת הבעל לגירושין ואף לחייב בכך את האשה בעבור הפיצויים, וזאת בהצטרף שלושה תנאים:
- הגירושין נעשים במקרה שמדינא אסור לבעל לגרש את אשתו עקב חוסר עילה או בגלל חדר”ג וממילא ביה”ד לא היה אמור להזדקק לתביעתו.
- אילולי ביה”ד יזדקק לתביעת הבעל יישארו שני הצדדים עגונים.
- הגירושין נעשים בעל כורחה של האישה וכתוצאה מכך היא תפסיד מזונותיה שהייתה ניזונת בהם בזמן נישואיה.
עולה מדבריו שפיצויים הללו שייכים רק טרם גירושין, רק על פיצוי של בעל לאשתו ושהאישה אינה צריכה לתובעם אלא ביה”ד מיוזמתו צריך לחייב בפיצויים כאשר הוא נתקל בסיטואציה התואמת לקריטריונים הנ”ל. לדבריו, כאשר אין לאשה הפסד כגון שאינה מפסידה מזונות, ביה”ד יוכל לחייבה להתגרש גם ללא שום עילה אלא רק מטעם העגינות.
הגישה הממוצעת (הרב שטסמן שליט”א)
ישנם שני סוגי פיצויים בפסיקת בתי הדין – הראשון הוא פיצוי לצורך ביצוע הגירושין והשני פיצוי בתחום הממוני רכושי. מנהג בתי הדין במדינת ישראל לפסוק פיצויים, אינו נובע מפסיקתם של בעל ההפלאה ובעל התעלומות לב אלא נוסד בימי קום המדינה כאשר פסיקת בעל התעלומות לב שימשה רק כמקור. בימינו הדיונים בבתי הדין סביב פיצויי גירושין נכנסים רק תחת הסוג הראשון מאחר וחוק יחסי ממון ייתר את הסוג השני. על פי גישה, זו פיצויים – כשמם כן הם, פיצוי לאשה על מנת שניתן יהיה לחייבה להתגרש. אמנם אשה שחייבת להתגרש בודאי אינה זכאית לפיצוי, מאידך אשה שבעלה תובע להתגרש אך לא נמצאה כל עילה שבדין לחייבה בגט רשאית וזכאית על פי דין לסרב להתגרש ולתבוע מבעלה מזונות על פי דין, אך אין מקום להפעלת הסדר פיצויי גירושין להסדרת גט. הרב שטסמן מבאר מתי, לגישתו, תקבל האשה פיצויים: “הסדר פיצויי גירושין להסדרת גירושין נועד למקרי הביניים בהן בשל עמימות עובדתית היוצרת ספק הלכתי או בשל ספק הלכתי הנובע ממחלוקת בין פוסקים ישנו קושי הלכתי לקבוע באופן חד משמעי כי האישה חייבת להתגרש” (הדגשה במקור).
ההסדר של פסיקת פיצויים לשם ביצוע גירושין מבוסס על צירוף של שתי הנחות הבנויות אחת על רעותה. ההנחה הראשונה: במציאות של פירוד מתמשך בין בני זוג וכאשר ברור לבית הדין שאין סיכוי להשכנת שלום בית, יש להניח כי גם האישה אשר סירבה עד עתה להתגרש מבינה ומפנימה כי אין תוחלת לחיי הנישואין ואין גם תועלת בהמשך קיומם כאשר נותרה רק קליפת מערכת נישואין נטולת כל תוכן פנימי. ההנחה השנייה: נוכח ההבנה וההפנמה של האישה שאין תוחלת ותועלת לחיי הנישואין יש להניח שאם תקבל פיצוי כספי ראוי והגון תתרצה – לפחות בליבה פנימה – לקבל גט. בהצטרף שתי הנחות אלו ניתן לפסוק כי האישה חייבת לקבל גט אך במקביל גם לחייב את הבעל לשלם לה פיצויים. הסדר פיצויים זה הינו חידוש גדול שכן משמעותו כי אנו מחייבים אישה להתגרש כאשר היא מודיעה ולפעמים אף צווחת כי הגירושין אינם מרצונה, וזאת, מתוך הנחה כי אין פיה ולִבה שווים וכי לפחות בלבה פנימה היא מקבלת את הגט ברצון לאור פיצויי כספי אשר תקבל מהבעל. הסדר זה הפך למנהג בתי הדין אך ורק במקרים בהם על פי דין ניתן לקבל את תביעת הגירושין של הבעל ולחייב את האישה, ולא במקרים בהן לא נמצאה כל עילה הלכתית או שלא קיים צד הלכתי שיש כדי לחייב את האישה להתגרש”.
עולה מדבריו שפסיקת פיצוי רלבנטית רק קודם גירושין היא רק לצד אחד ואינה תלויה בתביעת האשה אלא אך ורק בביה”ד והינה חלק מפסק הדין.
למרות הדמיון בין השיטות ניתן להצביע על שני הבדלים משמעותיים ביניהן:
- פיצויים במקום שאין נזק לאשה, כגון אשה עובדת שאין לה מזונות – הרב אדרי יפטור והרב שטסמן יחייב.
- עוד יתכן, לפי הרב אדרי, בכל מקום שיש איסור לגרש אך יש עגינות ניתן להשתמש בפיצויים כדי לחייב את האשה להתגרש, בעוד שלפי הרב שטסמן רק אם העובדות או ההלכה אינם ברורים ניתן להפעיל את מנגנון הפיצויים, אך במקום שיש איסור ברור אין מקום לחייב להתגרש.
הגישה המרחיבה (הרב ציון לוז שליט”א)
גישה שונה לגמרי ומרחיבה עד למאוד היא גישתו של הרב לוז הקובע שיש לקבוע פיצויים במישור של דיני הנזיקין. לדבריו: “במקרה של גירושי אישה שלא בטובתה ושלא באשמתה, הנזק הנגרם לאישה כתוצאה מהגירושין, היקפו, והיותו נגזרת של התנהלותו של הבעל, הוא הרקע לקביעת הפיצויים. ולכן י”ל שהפיצוי הוא בעיקר עבור הנזק שייגרם לאישה כתוצאה מהגירושין שנכפים עליה והם מגיעים לה מצד הצדק והמוסר.
על אף האמור, אם בכל זאת היה הבעל מגרש את האישה על אף האיסור, לא היה ניתן לחייבו בכל הנזקים שהגירושין גורמים לאישה, שאינם מחייבים יותר מכל גרמא בעלמא שפטור עליו אבל בבואו לפתחו של בית הדין עם תביעת הגירושין, עוד לפני שנוצר הנזק בפועל, שומה עלינו בהתאם לנסיבות המקרה, להציב בפניו את הנזק שפעולה זו עתידה לגרום לאישה, ואת האפשרות שרק לאחר הבטחת תשלום פיצויים בית הדין יוביל את האישה לגירושין. המשמעות היא שהפיצויים המדוברים אינם תולדה של האיסור כלל אלא של הצד המוסרי שבגירושין. לכן, ייתכן שגם במקום שלא הולבשו הנימוקים בלבוש איסורי מפורש, הרי שהם נשארו במסגרת ההדרכה המוסרית הטבעית. כגון בזיווג שני שלא נאסרו הגירושין, או במקום שלא נהגו בחדר”ג ואף לא נשבעו על כך.מכל מקום, לא הותרה הרצועה לעשות ככל אשר יעלה על רוחו וליבו, וגם אז אין ראוי לגרש אישה בעל כורחה ולא לשאת אישה על אשתו, וזה כאמור, מחמת הפגיעה והנזק שהגירושין גורמים לאישה, שלא ייתכן שלאחר זמן יהפוך את אשתו ככלי אין בו חפץ. ולכן גם במקרים שכאלו, נכון יהיה לדון על פיצויי גירושין, ויש להביא בחשבון את כל הגורמים שיכולים להצביע על גודל הפגיעה ומהותה. העדר הופעת האיסור אינו מעיד, בהכרח, על העדר הפגיעה והנזק אלא על קטנותם, והשארת שאלת הגירושין לערכים המוסריים ומצפונו האישי של הבעל” עולה מדבריו שפיצויים אלו הם פיצויי נזיקין ובתור שכאלה הם יכולים לבוא הן מצד הבעל והן מצד האשה אך הם מחייבים תביעה של הניזוק ותביעה זו אפשרית אך ורק לפני הגט, שכן לאחריו הם כבר מוגדרים כנזקי גרמא. מדבריו עולה עוד חידוש מעניין והוא שפיצויים אינם רק כלכליים אלא גם נפשיים.
סיכום
אין אנו מתיימרים לבוא ולהכריע בין השיטות אך לדעת כותבי המאמר מאחר ופיצויי הגירושין הם מנהג הנתון במחלוקת, יש לנהוג בהם בצורה המצמצמת ביותר ובפרט שקיימת כתובה המהווה פיצוי לאשה במקום שהיא זכאית לכך. יש להעיר שהשיטה המרחיבה הינה בעייתית משתי סיבות עיקריות:
- ברוב ככל התיקים יש צד נפגע שנגרר לגירושין, ולשיטה זו תמיד תהיה פתוחה בפניו האפשרות לתבוע תביעת נזיקין של פיצויי גירושין.
- בהיבט החוקי לגבי חלוקת רכוש שלא בדרך של מחצה על מחצה קיים סעיף ספציפי המוגדר בחוק יחסי ממון (סעיף 8) הקובע: “ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:
(1) לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;
(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;
(3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע;
הפרשנות לסעיף הינה מוגבלת ואמנם על פי הפסיקה ענייני נישואין וגירושין כוללים את הכתובה כחלק ממערכת ההתחייבות בנישואין, אך פיצויים ברמה רחבה יותר מעקרים את חוק יחסי ממון שהרי כל תביעה מדיני הנזיקין תבוא ותשנה את המאזן שנקבע בחוק.
יתכן שעצם קיום פסקי הדין לפיצויי גירושין מעבר לכתובה מעורר קשיים חוקיים. נושא פיצויי הגירושין מורכבמדעות שונות שחלקן מתייחסות לנזיקים התלויים בעצם הגירושין ובכך מרחיבים את סעיף 8 בפרשנות חדשה שאינה מוכרת, ויתכן, במלא הכבוד, שלא ניתן חוקית לחייב פיצויים בגירושין.
לתשומת ליבכם, מאמרים אלו אינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי, אינם מהווים חוות דעת משפטית, ואין אחריות למסתמך עליהם. בהחלט יתכן שעובדות או הלכות משפטיות שונות ישנו את האמור בהם. בנסיבות כל מקרה ספציפי חובה להתייעץ עם טוען רבני מומחה טרם נקיטת כל צעד בעל משמעות משפטית. כמו כן המחבר אינו לוקח על עצמו לעדכן מי מהמאמרים המופיעים ויש לבדוק כל עניין לנסיבותיו במועד הרלוונטי. ליעוץ ניתן לפנות – טו”ר צבי גלר, 050-7664874 והרב נדב טייכמן 052-8371250
