כיצד שתי התנהגויות הפוכות משלימות אחת את השניה? וכיצד מחילה וכפרה מתחברים יחד תוך כדי הזכרת החטא? הרב גלזמן מביא במאמרו מסר עמוק, אמיתי ומופלא על הקשר שבין המשכן – ביתו של עם ישראל למשכן הפרטי – הבית היהודי.
הוקם המשכן.
משה רבנו משרת שבעה ימים בבגדי לבן, ומקריב את קרבנות המילואים.
ביום השמיני (ויקרא ט’ א-ז) קורא משה לאהרן במעמד בניו וזקני ישראל ומצוה אותם לעבוד את עבודת אוהל מועד – עבודת הקרבנות. בפרהסיא, שידעו כולם שדוקא אהרון נבחר לשרת, שלא מעצמו נגש אהרון לעבוד אלא בציווי ה’ (רש”י שם).
שני קרבנות הצטווה אהרן להקריב: עגל לעולה ואייל לשלמים. אייל המזכיר את מקור עבודת הקרבנות. אייל שמחבר לאילו של אברהם אבינו שנשחט תמורת יצחק. יצחק שנעקד כקרבן עולה בעצמו והוא הבסיס והיסוד לכל עבודת הקרבנות. לשלמים – המשכינים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. ועגל לעולה. עגל? זה מבהיל. אם קרבן שלמים משמעותו קרבן שמחבר לאיילו של אברהם העגל יחבר ח”ו לחטא העגל? זה נורא ואיום.
אמנם משה רבנו מלמד את אהרן שלא כך העניין. שבמקביל למהלך של חיבור יש מהלך של כפרה. קרבן השלמים מחבר, וקרבן העגל מכפר. מכפר ומרצה, מנקה ומסיר את העוון, והרי הוא כמו שאינו.
אכן מהלכים הפוכים במהותם – זה מחבר וזה מכפר אך משלימים הם זה את זה. הלימוד הזה נלמד אל מול הזקנים להדגיש את כפרת חטא העגל, וקבלת תשובתו של אהרן.
משה רבנו גם מצווה את אהרן לומר לבני ישראל את חיובם בקרבנות. דווקא אהרן שדיבר בחטא העגל “למי זהב התפרקו…” ועל ידו נגרם מעשה העגל, הוא זה שידבר ויסביר לעם ישראל את חיובם בקורבנות ואת תפקיד הקרבנות בעבודת ה’. גם קרבנות העם מחברים ומכפרים. מתחברים לאילו של אברהם אבינו ומכפרים על שעיר עזים שנשחט על ידי השבטים עצמם כדי להסוות את המחלוקת, כדי לטבול את כתונת יוסף בדם ולהטעות את יעקב שטרוף טורף יוסף. כן מכפרים גם על חטא העגל. דווקא אהרן ידבר ויסביר לעיני הזקנים כדי שלא לתת לעם פתחון פה לומר לו לאהרון “טול קורה מבין עינך” גם אתה נכשלת בחטא כי יהיה זה ברור לכל שכיפר אהרון חטאו, נמחל ונסלח לו. זך וטהור הוא. (אור החיים וכלי יקר ויקרא ט’ ב’).
אחר הדברים האלו מצווה משה את אהרן (ויקרא ט’ ז’) “קרב אל המזבח ועשה את עולתך ואת עולת העם”. לשם מה צריך לצוותו להתקרב? מדוע בכלל התרחק? ר’ יונתן בן עוזיאל בתרגומו מסביר הסבר מרתק. גם בעל הטורים והרמב”ן מביאים הסבר זה כל אחד בלשונו הוא, ומקורו הוא כבר במדרש “תורת כהנים”: כשראה אהרן את המזבח וקרנותיו, נדמו לו הקרנות כקרני עגל. לא עזרו כל ההדגשים של משה בענין התשובה והכפרה, שוב נזכר אהרן בחטא העגל, התמלא בושה והתרחק עד שהיה צריך משה לקרא לו להתקרב ולעשות מלאכתו. הרמב”ן בפרושו הראשון מביא משל למלך שנשא אשה והיתה מתבישת מפני המלך ומתרחקת. באה אחותה ואמרה לה הלא לכך נישאת למלך, על מנת שתהיי קרובה אליו. אל תתביישי, לכי והתקרבי. כך הפציר משה באהרן להתקרב ולשרת לפני המלך.
גם בפרושו השני מדגיש הרמב”ן מספר פעמים שמשה פונה אל אהרן ואומר לו “הגס דעתך” כלומר התקרב, הרהב עוז, “שלא יהיה שפל רוח כל כך שכבר רצה אלוקים את מעשיו”.
אהרן כל כך מצטער ומתבייש בחטאו שכל דבר מזכיר לו את החטא. קרנות המזבח נראות בעיניו כקרני עגל ושוב החטא אל מול פניו. אין זו הנהגה ראויה מלמד אותו משה. זכור אהרן שקרוב אתה לקב”ה, אהוב ויקר אתה, והקב”ה מתאווה לעבודתך. אל תתיירא מחטאתך כבר נרצה עוונך, כבר שבת בתשובה, והקב”ה קיבל תשובתך באהבה. אל תיבהל שוב ושוב מן החטא. קרב אל המזבח. אל תבוש, אל תהיה שפל רוח. אין אתה סתם אדם. בן מלך אתה, בן אהוב ורצוי למלכו של עולם. בן שבוטח באהבת אביו ויכול להתקרב אליו, בזריזות בשמחה ובביטחון עצמי. “הגס דעתך” – הרהב עוז וקרב “שכבר רצה אלוקים את מעשיך”.
אפשר ללמוד רעיון זה בפרוש הפסוק במשלי “על כל פשעים תכסה אהבה”.
ההבנה הפשוטה בפסוק היא שכשאהבת האוהב את האהוב גדולה אפילו אם ימצא באהוב איזה חסרון – פשע, עוצמת האהבה תכסה את החיסרון עד שהוא לא ישפיע על הקרבה של האוהב לאהוב. הפשע – החיסרון לא יוכל להעיב על עוצמת האהבה. האהבה תגבר. כך גם מובן מהסברו של השפת אמת בפרשת פנחס (תרל”ד); הוא מוסיף הסבר שאהרן הכהן קיבל “מתנה” כח של דבקות באהבת הבורא יתברך וכח לעורר את הדבקות הזו לאהבת ה’ אצל בני ישראל. לעומת זאת בפרשת במדבר מוסיף השפת אמת הסבר נוסף מזוית ראיה שונה: המדרש דורש שבני לוי הם אלו שנלוו כביכול אל הקב”ה “שקירבו עצמם לי” והכונה להתייצבות אל הדגל לקריאת מי לה’ אלי אחרי חטא העגל שאז נאספו כל בני לוי אל משה כמי שאומרים “מתנערים אנו מחטא העגל ומביעים את אמונתנו ונאמנותנו לקב”ה לבדו”.
מביא השפת אמת את דברי מורו זקנו: הרי גם בבני ישראל בשאר השבטים היו כאלה שהיו מאמינים ונאמנים לה’ יתברך למרות חטא העגל מדוע לא התיצבו אל הדגל? ומסביר שלא היה בהם כח להתנגד לחטא. מצד עצמם לא כשלו בחטא ונשארו מאמינים ונאמנים אך כיון שחטא העגל היה אירוע טראומתי בחיי האומה כולה, אותם יחידים שנשארו מאמינים ונאמנים, לקו ברפיון ידיים ולא היה בהם כח לקום ולהתקומם.
בני לוי לעומתם היו בעלי דבקות עצומה ולא נתרשלו על ידי החטא; אמנם חטא עצום כלל לאומי משפיע גם על שבט לוי. גם הם חלק מכלל ישראל, גם הם חווים פחיתות וירידה, אך הם מתעשתים קמים ומתייצבים לקריאה “מי לה’ אלי”, כמי שאומרים “הננו”. אהבתם כל כך מושרשת, תשוקתם לה’ כל כך בסיסית, עד שהחטא – עם כל עצמתו – לא משפיע על כלל הנהגתם. יש מעט שפלות בחטא, אך האהבה הכללית חזקה יותר מתגברת ומכסה על החיסרון.
אם כן יובן הפסוק באופן אחר: כשהכיוון הכללי הוא אהבה אפילו אם יש נפילה של חטא שיוצר חסרון יש להיות הדוקים בכיוון הכללי באהבה העזה ולא להתפעל מחסרון מסוים, לא להתייאש ממנו. להמשיך להרגיש אהבה וקרבה.
אותו הקו מנחה את הרמב”ן בפרושו לציווי לאהרן לקרב אל המזבח: כשההנהגה הכללית היא הנהגה של אהבה וקרבה אין להתפעל מירידה, אין להיות הדוק בהשפעת הפשע, החטא, החיסרון. יש לזכור את התשובה, את הקרבה ואת האהבה, לדבוק בהם ולהתחזק בהנהגה של קרבה מתוך בטחון ותקוה, מתוך חיוביות.
ראוי ללמוד מהנהגה זו כי אין להישאר הדוקים בפחדים בקשיים ובחששות. יש לזכור את קרבתנו למלך, את אהבתו אותנו, את ההתגברות, את התקוה ואת הבטחון. “טוב ה’ לכל” (תהלים) “וידו – ברוך הוא – פתוחה לכל שואל בהיותו מוכשר ומוכן לקבלת הטוב” (ספר החינוך מצוה שעח). הכל תלוי בהכנתנו ובהכשרתנו את עצמנו להתקרב ולקבל את הטוב.
כך הוא גם בקשר בין בני אנוש: בכל קשר של אדם לחברו וביותר בקשר של אהבת דודים בין איש לאשתו יש לחזק את המהלך של האהבה, המהלך של האחדות. יש לעיתים ירידה, יש לעיתים חסרון. קורה וחבר או אחד מבני הזוג לא עונה על צפיות חברו או בן זוגו. קורה ואחד ממש חוטא כנגד ברית הרעות או הזוגיות המקודשת וגורם ריחוק. צריך לגלות כוחות נפש להתחזק ולחזק את הכיוון הכללי של האהבה והאחדות. לא להתפעל מהחסרון, להקטין אותו ככל האפשר. לא לאפשר את החורבן. לחזק את הבנין. להרהיב עוז, לא להתבייש, לתת מקום חשוב ועוצמתי לקרבה, לאהבה, לשייכות ולהתגבר על המפריעים.
הרי לא במסתרים קרא משה לאהרן. בפרהסיא ציוהו על עבודת אהל מועד ועבודת הקרבנות, במעמד בני אהרן וזקני ישראל קיבל אהרן מינוי לפנות אל כלל ישראל להשמיעם שעל פי הדיבור משמש אהרן בכהונה גדולה שלא יאמרו מאליו נכנס. (רש”י שם)
אהרן בענוותנותו בוש והתרחק עד שמשה קורא לו “קרב אל המזבח יעשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם”. אהרן מבין את תפקידו (רש”י) מתגבר על חששו מחטאו (רמב”ן) ונגש. שוחט, טובל אצבעו בדם, נותן על קרנות המזבח, יוצק את הדם, מקריב את האברים המוקרבים, שורף את השאר, שוחט את העולה ומקריבה כמשפט, מקריב את קרבנות העם רוחץ, מקטיר ושוב שוחט ומקריב את כל הקרבנות. שבע בהמות נשחטות ומוקרבות כל אחת כדיניה. האברים נערמים על המזבח כמשפט.
נושא אהרן את כפיו ומברך את העם בברכת כהנים ויורד מעשית עבודתו.
ולא קורה דבר.
האש לא יורדת מן השמים.
העם כולו עומד ורואה רואה את עבודת אהרן ורואה כביכול שלא רצויה עבודתו. אין אש המבשרת את קבלת הקרבן. לא שורה שכינה. נורא ואיום.
“ויבא משה ואהרן אל אהל מועד” (ט’ כ”ב) לשם מה באו שני המנהיגים יחדיו אל אוהל מועד?
בפרושו השני מסביר רש”י “שכשראה אהרן שעשה את כל המעשים לפי ציווי משה ולמרות זאת לא ירדה שכינה היה מצטער” ואומר בשל כעסו של הקב”ה עלי על חטא העגל לא ירדה שכינה ובא כביכול אהרן בטענה על משה “כך עשית לי שנכנסתי ונתבישתי?!” הרי לא רציתי לעבוד בשל חששי מחטא העגל ואתה הבטחת שיתכפר לי חטאי, ובפרהסיא הבטחת וכן עשית לי שנכנסתי ועבדתי ונתביישתי בציבור?! למה מגיעה לי בושה שכזו?
מיד נכנסו שניהם לאהל מועד והתפללו בקשו רחמים שניהם ונענו. ירדה אש מן השמים ואכלה את אברי הקרבנות מעל המזבח אל מול עיני כל ישראל. ירדה שכינה ועמה תחושה של שלום ושלוה, תחושה של עמידה במשימה, תחושה של נחת רוח. ברוך ה’ שורה השכינה במעשה ידנו.
עד כמה המעלה של “לא לבייש”. השכינה יורדת לעם ישראל על מנת שלא יתבייש אהרן. הבושה מונעת כביכול את השראת השכינה.
יש לנו לדעת שכל פעם שמבישים אנו את זולתנו כביכול מסתלקת השכינה ואינה שורה במעשה ידינו. מאידך התנאי שכן תשרה שכינה בתוכנו שלא נבייש.
יש לחשוש שדווקא מחמת הקרבה יחד עם “הגסת הדעת” תתפתח “גסות לב” ח”ו, גאווה ותחושת עליונות. הרי קרוב אני למלך, אהוב אני, רצוי אני, אני אני אני… ה’ ירחם. מתוך כך אפשר להקטין את הזולת לבייש אותו, לפגוע בו להשפיל. מתוך קרבה אפשר לעיתים להגיע להתנשאות ואיתה לקטנוניות, לצחוק, ולעלבון. דווקא מתוך הקרבה יכולה המכובדות להיפגע. יש למצוא תמיד איזון, להרהיב עוז אך לא להתנשא, להגיס דעת אך לא להגיע לגסות הלב ח”ו. להתקרב אך לשמור על נכבדות ומכובדות, ליקר ולהחשיב את מעמד הזולת.
בני זוג הבונים ביתם מתכוונים שתשרה שכינה ביניהם כמאמרו של רבי עקיבא “איש ואשה זכו שכינה ביניהם” כל מהות הבית היא השראת שכינה לכן אין אפשרות לבנות בית אם יש זלזול ביניהם. ההפך הוא הנכון: יש לדאוג לכבוד הדדי, לדיבור מכובד, להנהגה של נכבדות. הקרבה העצומה השוררת בין איש לאשתו אינה יכולה לגרום לויתור על כבוד הדדי. האחדות והאהבה יכולים להיחשב כמעלה עצומה אך ורק בהיות כל אחד מבני הזוג חשוב ונכבד בעיני בן/ת זוגו. גינוני הכבוד הדאגה לצרכי השני, ההתחשבות בדעתו הם עמודי התווך של בנין בית. עליהם אפשר לבנות מתוך קרבה הדדית.
כך שורה שכינה בעם ישראל וכך בונים בית ששורה בו שכינה.
