שלום בית הינו המפתח העיקרי למימוש האישי והמשפחתי, הן במישור הרוחני והם במישור הגשמי.
מאמר זה יבאר בקצרה כיצד התייחסו חז”ל והפוסקים האחרונים לעניין חשוב זה, מהם המכשולים לשלום בית, וכיצד ניתן לשמור על השלום.
מובא במדרש שכל טוב (שמות, פרק טז): “שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, ‘עשרתם ערבתם, הדליקו את הנר’.
נר שבת מטרתו ליצור שלום בית בשבת. ואמנם שם מדובר בשלום בית כללי, כדי לתת הרגשה טובה ושמחה יתירה בבית וגם כדי שלא יתקלו בחפצים במהלך ליל שבת (עי’ שו”ע או”ח סימן רסג סעיף ג) ואין כוונתו דווקא לשלום בית בין איש לאשתו, אך העיקרון ברור, מוטל על כל אדם לעשות מעשים פעילים, כדי להרבות את השלום בבית.
שלום הבית הוא כה חשוב עד שקבעו חז”ל שנר שבת עדיף מד’ כוסות, משום שלום בית (או”ח, רסג, ג). כמו כן נקבע כי נר חנוכה ונר שבת, נר שבת עדיף, משום שלום בית. כן נפסק כי נר שבת וקידוש היום, נר שבת עדיף משום שלום בית. עוד מובא בהלכה שחובה לשאול על הפתחים כדי להשיג כסף לקניית נר שבת (ועי’ שו”ע שם סעיף ג, וביאור הלכה סימן רסג).
כדי להדגיש עד כמה גדולה מעלתו של שלום בית, נזכיר את דברי הגמרא בסוכה (נג ע”ב): “נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה ‘שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים’, לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה”. וביאר שם רש”י: “לעשות שלום בין איש לאשתו, לבדוק את הסוטה, ואם טהורה היא יהיה שלום ביניהם”. כן עי’ בגמרא בתענית (כב ע”א) שהעוסק בשלום בית נוחל עולם הבא (ע”פ רש”י ור”ח שם).
אכן, כבר כתב הרמב”ם (הלכות חנוכה, פרק ד הלכה יד): “היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקידוש של יום, נר ביתו קודם, משום שלום ביתו וכו’. גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר ‘דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'”. וכן כתב הריטב”א (שו”ת, סימן לז): “ואין לך דבר מצווה גדול מנתינת שלום בין איש לאשתו וכו'”.
תקנה מיוחדת משום שלום בית
בירושלמי (כתובות, פרק ט הלכה ד) מובא: “שיברה את הכלים, מה את עבד לה, כשומרת חינם או כשומרת שכר, מסתברא מיעבדינה כשומרת שכר. אמרין אפי’ כשומרת חינם אינה, אם אומר את כן, אין שלום בתוך ביתו לעולם”. אשה ששברה כלים בביתה שלא במזיד, פטורה מלשלמם כדי שיהיה שלום בתוך הבית (שלא תחשוש להתעסק בכלי הבית, שמא תשברם ותתחייב לשלמם).
הרמב”ם (אישות, פרק כא הלכה ט) פסק כשיטת הירושלמי הנ”ל, וכך כתב: “האשה ששברה כלים בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה, פטורה, ואין זה מן הדין אלא תקנה, שאם אין אתה אומר כן אין שלום בתוך הבית לעולם, אלא נמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות, ונמצאת קטטה ביניהם”.
תקנת כתובה לאשה כדי לחזק שלום בית
ישנה מחלוקת בגמרא האם חיוב הכתובה הינו מהתורה או מדרבנן. בגמרא (כתובות לט ע”ב, וכן יבמות פט ע”א) מובא כי חיוב הכתובה הוא מדרבנן, והטעם שתקנו חז”ל כתובה לאשה, היא כדי “שלא תהיה קלה בעניו להוציאה”. במילים אחרות, מחמת חיוב הכתובה לאשה אם יגרשנה, הבעל ינסה בכל דרך לשמור על השלום בבית, ובלבד שלא יאלץ לגרשנה ולשלם לה את כתובתה (ועי’ בתוספות ביבמות שם, הסוברים שאף אם כתובת אשה מהתורה, בכל זאת נזקקים לטעם הנ”ל).
מניעת הפרעה משפחתית
לעיתים שלום הבית נפגע עקב הפרעה משפחתית, דהיינו השפעה שלילית של הורי הצדדים, התערבות הורים בנעשה בקרב משפחת הילדים, מגורים ליד ההורים או בני משפחה אחרים וכו’. לענין זה ישנה כבר התייחסות בשיטות הראשונים, ונציין כמה דוגמאות לכך.
כתב הרמב”ם (הלכות אישות, פרק יג הלכה יד): “האומר לאשתו ‘אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך אחייך ואחיותייך’, שומעין לו וכו’, שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו. וכן היא שאמרה ‘אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך וכו’, מפני שמריעין לי ומצירין לי’, שומעין לה, שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו”.
בפשטות דיבר הרמב”ם במדור שהוא של הבעל. יש להבין, מהי הזכות של האשה למנוע מקרוביו לשבת שם? ביחס לכך כתב הפרישה (אבן העזר, סימן עד): “הואיל ויש לה רשות לדור שם, לענין זה נקרא רשותה, שאחרים לא יכנסו שם”. יש לאשה זכות מדור בבית, וכאשר נכנס גורם מפריע הרי זוהי פגיעה בזכות המדור שלה.
קטטות בין בני הזוג מחמת ההורים
לסיום ענין הפרעות שלום בית הנגרמות ע”י בני משפחה או הורים, נזכיר מה שכתב הגאון ר”ח פלאג’י זצ”ל (שו”ת חיים ושלום, ח”ב סימן קיב) אודות הורים המעמיקים לעיתים את הקרע בין בני הזוג: “ונער הייתי וגם זקנתי, וראו עיני שכל מי שמעכב על זיווג איש עם אשתו, מחמת שגורמים קטטות מצידי אביהם ואמותיהם מצד לצד, להפריד הייחוד בין איש לאשתו, לא ייצאו נקיים, לא בדיני אדם ולא בדיני שמים. כי אנחנו רואים בכמה בני אדם עם נשותיהם, שמתקוטטים ועד קללה ועד הכאה, וכשלא יש משלשים ביניהם, תיכף ומיד נעשה שלום ואוהבים זה לזה, מה שאין כן כשיהיו הקטטות מצד אבותיהם ואמותיהם וגורמים פירוד, כי הגם כי האיש והאשה שניהם רוצים בשלום, הם מתייראים ומתפחדים מצד אביהם ואמותיהם ומחזיקים במחלוקת”. הורים הגורמים לפירוד לא יצאו נקיים, לא בדיני אדם ולא בדין שמים.
חובת הבעל לפייס את אשתו
כאשר נקלעים בני הזוג למשבר שלום בית (ולעיתים אף האשה פותחת תביעת גירושין בבית הדין), על הבעל לדעת כי חובתו בעת ההיא לפייס את אשתו, ולא לצפות שדווקא היא זאת שתעשה את המאמצים להשיב את השלום על כנו.
וכך כתב הרה”ג דוד לבנון שליט”א במאמרו (שורת הדין, כרך יא, עמוד רכז): “זאת ועוד, זה שהאשה תובעת גירושין, אינו בהכרח הוכחה שהאשה גורמת את הגירושין, אפשר שהבעל ציער אותה וגרם לה לכעוס עליו, וגם אם אין זה מוצדק שתתבע גירושין, אין זה פוטר את הבעל מלחזר אחר אשתו ולפייסה, כי זה טבע האשה שדמעתה מצוייה ונוטה להישבר מהר ולומר ‘גרשני’, כפי שמובא בגמרא (יבמות קטז, א): ‘באומרת לבעלה גרשני. כולהו נמי אמרו הכי!'”.
והוסיף: “ואנו יודעים מתוך הניסיון שגם כשהאשה תובעת גירושין, אם הבעל מציע לה שלום בית, היא מתרצה לכך, וכשהוא אינו מנסה לרצותה היא נשארת בעמדתה להתגרש. ונראה שגם על מקרה כזה חייבו חז”ל כתובה כדי שלא תהא קלה בעניו להוציאה, אלא יפייס אותה ולא ימהר לגרשה”.
ועי’ גם בתשובת הרשב”א (מובאת ברמ”א אבהע”ז סימן פ סעיף יח): “אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה, ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאת בלא רשותו ואינו מראה לה פנים, ואם הוא יבוא אצלה אינה מונעתו מכלום”.
הרי שחובת הבעל לפייס את אשתו גם כאשר היא זו שהחלה בהליך הפירוד, כגון שעזבה את הבית או שפתחה תיק גירושין.
החובה המוטלת על בית הדין לעשות שלום בית
החובה לגרום לכך שישרור השלום בבית מוטלת בראש ובראשונה על כתפי בית הדין, וכך מצאנו בגמרא ביבמות מד ע”א (ושם קא ע”ב) אודות יבם הבא לייבם קטנה או זקינה: “מלמד שמשיאין לו עצה הוגנת לו, שאם הוא ילד והיא זקנה או הוא זקן והיא צעירה, אומרים לו ‘מה לך אצל ילדה’ או ‘מה לך אצל זקנה’, ‘כלך אצל שכמותך, ואל תשים קטטה בביתך'”.
וראו גם מה שכתב הגר”ח פלאג’י זצ”ל (ספר חיים ושלום ח”ב סימן קיב): “כשיהיה קטטה ומריבה בין איש לאשתו, באיזה צד ואופן שיהיה, דהיותר טוב, כשיבואו ענינים אלו בפני בית הדין, להאריך הזמן ולהרבות רעים לתווך השלום, כי גדול השלום ובפרט בין איש לאשתו, וקשים גירושין, וביותר מאשתו הראשונה ועל דרך שכתב מהרשד”ם ז”ל בחלק אבן העזר סימן קג בכיוצא בזה, שאפילו אין הכחשה ביניהם, אין לכוף לגרש לאלתר, עד שיראה ד’תוחלת ממושכת מחלת לב’, ואין להם תקנה”.
