פנחס היה החסיד העני ביותר של המגיד מקוזניץ. בפורים נהגו החסידים להגיש למגיד משלוחי מנות ולקבל ברכה. כשהגיע תורו של פנחס הוא התכוון כדרכו לומר לרבי בלחישה “פורים שמח” ולעזוב מהר שכן בא בידיים ריקות. ואז פנה אליו הרבי: “פנחס למה לא הבאת משלוח מנות?” פנחס גמגם: “יש לי אשה, שבעה ילדים, ואין אוכל. אין לי כסף לקנות משלוח מנות”. ענה לו הרבי: “פנחס, אתה יודע מה הבעיה שלך? אינך יודע לומר “פורים שמח!” ואז אמר הרבי: “עמוד זקוף וצעק! פורים שמח!”. ופנחס השיב: “פורים שמח”. “לא ככה. “פורים שמח!” צעק הרבי. “פורים שמח” השיב פנחס בקול. “לא ככה…” עד שהגביהו שניהם את קולם בצעקה זה אל זה “פ ו ר י ם ש מ ח!”
פנחס הרגיש זריקת מרץ בעורקיו, אמר לו הרבי: “לך תביא לי משלוח מנות”. פנחס פנה ישר לחנות היחידה בעיירה, צעד ישר פנימה ואמר בקול “פורים שמח!” תן לי את העוגה הכי גדולה ואת היין הכי משובח! אשלם לך מחר”. פנחס חזר לרבי מאושר וקרא בקול: “פורים שמח!” והרבי צעק חזרה “פורים שמח!” וברך אותו: “שפורים יהיה אתך כל השנה”.
פנחס נולד מחדש. הוא חזר לחנות ושוב קרא “פורים שמח!” אני צריך אוכל לבני ביתי! אשלם מחר. המוכר הגיש לו כל שביקש. אחר כך נכנס לחנות בגדים וקנה את הבגדים הכי יפים לכל ילדיו. לבסוף עבר ליד חנות תכשיטים ונזכר באשתו הנאוה, נכנס לחנות ואמר “פורים שמח!” וקנה לה תכשיט אמיתי. “אשלם מחר” הודיע. וכך עמוס בחבילות נכנס הביתה וקרא בשמחה לכל בני הבית “פורים שמח! פורים שמח!” אחרי פורים פנה פנחס ליהודי העשיר שבעיר ביקש הלוואה, והכריז שהמגיד ברך אותו בביטחון ובשמחת פורים לכל השנה. עם עשרת אלפים רובל, אותם הבטיח להחזיר תוך חודש, פתח עסק והפך לאחד מעשירי פולניה.
עניינו של חודש אדר הוא, צמיחה מתוך שמחה (בני יששכר לפורים). ואחת מהדרכים להגיע לשמחה היא הצחוק: אנו צוחקים מהמפתיע והפלאי, תינוק צוחק כשמשהו זז באופן מפתיע. הצחוק הוא רפלקס הגורם לעונג רב. ברגעי צחוק אין מנגד בנפש, אתה כולך שם, כמו שהיה כשהיינו ילדים וידענו לשחרר, להרפות, וליהנות באופן מוחלט. שרה צחקה כשהתבשרה על הולדת יצחק. ואכן שמו של התינוק היהודי הראשון – יצחק ובשמו גורל עם ישראל – פלא וצחוק.
באדר הקב”ה צוחק איתנו, יורד אלינו, דר ומתגלה מתוכנו. הכל מפתיע ואפשרי. זהו חודש של מהפכות, אפילו במזג האוויר: יתכן שרב, יתכן שלג, ויתכנו שניהם זה בסמוך לזה.
באדר כל שצריך הוא להרפות ולשחרר. “הרפו ודעו כי אנוכי אלוקים” (תהילים מו יא) להתמסר לקב”ה ולתת לו לפעול. באדר ובמיוחד בפורים דברים פשוט מתרחשים אבל חייבים לפתוח את צינורות השפע וזה רק על ידי השמחה. במקום אשליה של שליטה, יש להרבות בשמחה. להתחבר למקום בנפש ששם הכל אפשרי. ואם השכל מכביד, אז קצת יין, ואנחנו בידיים הכי טובות – של הקב”ה.
ואת עקרת הבית, את אינך זקוקה ליין. את שם בלי יין. את יודעת בחוש שאין לך שליטה, ש”אין עוד מלבדו”. ואולי את עדיין מנסה לשלוט פה ושם: הבלגאן… אין סדר, הבוץ, הרעש, העול עליך, הדלת לא נסגרת, את כבר לא יודעת ממי קיבלת… ולמי נתת… איבדת שליטה. אך זהו יום שהקב”ה יורד אלינו ומנהל את הענינים ומצפה מאיתנו פשוט לשמוח, להרפות ולשמוח.
שמחה היא תכונה של גילוי, הפך העצבות המכווץ. שמחה פורצת מחסומים אל מה שמעבר, כמאמר “שמחה פורצת גדר”. וכשמתמלאים בביטחון ושמחה השערים נפתחים. לעיתים גם הקב”ה “מכונס” ולא מנהיג איתנו התגלות, כמו בשינה “בלילה ההוא נדדה שנת המלך…”, ואז השפע מסתתר. מה נעשה כדי שיתגלה השפע? נשמח אנחנו, ונשמח אחרים. ואז, “ה’ צילך על יד ימינך” (תהילים קכא ה). כפי שאתה, כך ינהגו עמך מלמעלה.
בעל ואשה הם המשפיעים הגדולים ביותר זה לזה. רק הם יודעים לשמח את הפינות הכבויות ביותר. רק הם מכירים את הסודות, רק בידיהם המפתח האמיתי לשמחה. וחודש אדר הוא זמן מתאים להצחיק, לעודד, ולהבטיח, להתרומם מעבר למציאות, לצאת מהמגבלות. הכל פתוח. גם כשנראה סגור לגמרי, זהו הזמן בו יותר מתמיד יש להאמין שהכל אפשרי. לומר לאם שילדיה “משגעים” אותה: “את האימא הכי טובה בעולם!”. לומר לראש המשפחה הנשחק מעול הפרנסה: “אתה נפלא ולא חסר דבר!” כי בפורים אין בודקים. מי שבא ומבקש מקבל, שכן “כל הפושט יד ליטול נותנים לו” (קיצור שו”ע סימן קמב).
כולנו פושטי יד כלפי מעלה, וזה הזמן לבקש, וזאת בתנאי שנשמח אחד את השני, ונבקש מתוך שמחה וביטחון. אז ישמח עמנו הקב”ה, יתגלה אלינו ויגלה את אוצרו הטוב, וכמו ששימח את עם ישראל בימי המגילה, “כן תהיה לנו”.
