בחלקו הראשון של המאמר הצגנו שתי גישות בהבנת מהותה של תביעת שלו”ב. הגישה האחת היא הגישה המעשית הרואה תביעה זו כמי שמטרתה להביא את הצדדים לחזרה בפועל לחיים משותפים. הגישה השנייה רואה את תביעת שלו”ב כתביעה לשמירת מצב קיים ושמירה על זכויותיו של הצד המבקש. בחלק זה נעסוק בהשלכות המעשיות הנובעות מהגישות השונות:
כאשר אין היתכנות מעשית לשלו”ב – האם תתקבל תביעה לשלום בית
ההבדל המהותי בין התפיסות השונות הוא האם התביעה מעשית או הצהרתית והנפקות העיקרית בין הגישות תהיה במקום שהתביעה אינה ישימה. הרב מייזלס (תיק אזורי מס’ 872663/1), סובר ששלו”ב הינה “תביעה מעשית” לכן ככל שאנו מתרשמים שהצד שאינו מעוניין בשלו”ב נחרץ בסירובו לא תהיה לביה”ד ברירה אלא לדחות את התביעה.
בתיק 1160838/4 כתב האב”ד: “במישור המעשי, ברור שאין סיכוי לכונן במקרה זה שלום בית, כאשר כל מכריהם של בני הזוג מודעים למשבר הזוגי ולהליכים שביניהם, כשבנוסף קיימת איבה עמוקה ביותר מצד הבעל… מי פתי יאמין כי יכונן ביניהם שלום בית?” כלומר למרות שאין שום עילה לגירושין ידחה האב”ד את תביעת שלום הבית של האשה.
לעומתו: הרב שפירא (בתיק הנ”ל וחזר על כך ביושבו בביה”ד הגדול בתיק מס’ 1254104/2) קובע: שבשלב ראשון מוטל על ביה”ד לבדוק האם התביעה צודקת או לא ואם היא צודקת, הרי שהיא תישאר צודקת גם אם הצד השני מסרב בנחרצות לחזור לשלו”ב וכך הוא כותב:
בתביעה לשלום בית עלינו לבחון את התביעה כשלעצמה אם התביעה צודקת או אינה צודקת ורק אחר כך עלינו לבחון אם יש סיכויים שיהיה שלום בית במקרה הנדון לפנינו. נחרצות הצד המתנגד לחזור לשלום בית אינה מעלה ואינה מורדת לעניין עצם הקביעה אם התביעה לשלום בית צודקת, ואם נקבע שהתביעה לשלום בית צודקת היא תישאר צודקת למרות סירוב הצד השני להיענות לתביעה זו.
הרב שפירא יוצא בחריפות נגד הקביעה שאם אין היתכנות מעשית לשלו”ב הרי שדינה של התביעה להידחות. הוא מחלק בין סעד של מדור ספציפי ועיקול על כספי מכירת הדירה שאלו סעדים שמטרתם לאפשר להחזיר את שלו”ב על כנו וכאשר ברור ששלו”ב איננו מעשי הרי שאין טעם בסעדים אלו. אולם גם במקום שאין היתכנות לשלו”ב אין זו סיבה לדחות את התביעה, לחייב בגירושין ולהפסיד לאשה מזונות ותוספת כתובה.
הפתרון לכך שצד אחד רוצה להתגרש וצד שני מתנגד נחרצות, הוא פיצוי הולם לצד הרוצה שלו”ב מבלי לקזזו מזכויות שאינן ע”פ דין תורה:
“במקרים אלו חובת בית הדין לשקול להתערב ולהמליץ על גירושין תוך קביעת פיצוי נאות (לא סמלי) לטובת הצד הנפגע, ובזה חלה חובה על בית הדין להשתדל מצד תקנת הציבור, אף כשהלכתית אין מקום לקבל את התביעה לגירושין.
כנות התביעה
הבדל נוסף בין הגישות, אף שאינו נובעת ישירות מההבדלים במהותה של תביעת שלו”ב, הוא המדדים שנוסחו בפסיקה הרווחת בבתי הדין המהווים את “האומדנא דמוכח” לכנותה של התביעה. מדדים אלו מציבים רף כמעט בלתי עביר עבור תביעות שלו”ב ונזכיר את העיקריים שבהם:
- הצד המבקש שלו”ב צריך לחזר אחר הצד השני. ככל שדרישתו לשלו”ב מסתכמת בתביעה הרי שיש בכך ללמד על חוסר כנות.
- הצד המבקש שלו”ב צריך לפנות לביה”ד מיד עם הופעת קרע ופירוד גם כאשר אין שום הליך משפטי ולא כתגובה לתביעות שהגיש הצד השני.
- פיצול תביעות בין ערכאות מלמד על חוסר כנות.
- כאשר צד אחד מועל באמון של הצד השני זה מהווה אומדן שהצד הדורש שלו”ב, לא באמת חפץ בכך.
כולם מודים שהתביעה צריכה להיות כנה וענין הכנות מסור לבית הדין לאור נסיבות המקרה. כך למשל כאשר הצד התובע שלו”ב מייצר סחבת בבירור טענתו או שמפרסם קלונו של הצד השני ברבים, הרי שיש בכך אינדיקציה שהוא לא מגיש את תביעתו בכנות ושהוא מעוניין בבית אך לא בשלום.
הרב שפירא חולק על כל המדדים הנ”ל. הוא טוען שהעובדה שאדם לא פעל באופן אקטיבי לצורך שלו”ב, אין בו בכדי ללמד על חוסר כנות בתביעה שכן זה יכול לנבוע מגודל הפגיעה שהוא חש או מכך שהוא אדם שבאישיותו אינו יוזם.
לדבריו, גם פניה שאינה מידית עם הופעת הקרע אלא רק כתגובה לדרישות הצד השני, אין בה בכדי ללמד על חוסר כנות משום שעשיית שלו”ב בפועל אינה חלק ממהות התביעה וכל מטרתה היא קבלת סעדים משפטיים הנדרשים עקב מעשיו של הצד השני.
לדעת הרב שפירא שליט”א גם פיצול התביעות בין הערכאות אינו מלמד על חוסר כנות, שכן זכותו של צד לפנות לערכאה שבה להבנתו, יגנו על זכויותיו בצורה הטובה ביותר אפילו אם הוא טועה בחישוביו.
סיכום
בשני המאמרים הצגנו שתי גישות בתביעת שלו”ב. האחת היא הגישה הרווחת ברוב בתי הדין הקובעת ששלו”ב היא תביעה מעשית ועליה להיות כנה וישימה. מהותה של גישה זו בנוסף לאינדיקציות שנקבעו בפסיקה יצרו רף כמעט בלתי עביר לתביעות מסוג זה. בניגוד לגישה זו, ראינו את גישתו של הרב שפירא, שלהבנתנו משמר בגישתו את הגישה המסורתית של בתי הדין בנוגע לשלו”ב.
לתשומת ליבכם, מאמרים אלו אינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי, אינם מהווים חוות דעת משפטית, ואין אחריות למסתמך עליהם. בהחלט יתכן שעובדות או הלכות משפטיות שונות ישנו את האמור בהם. בנסיבות כל מקרה ספציפי חובה להתייעץ עם טוען רבני מומחה טרם נקיטת כל צעד בעל משמעות משפטית. כמו כן המחבר אינו לוקח על עצמו לעדכן מי מהמאמרים המופיעים ויש לבדוק כל עניין לנסיבותיו במועד הרלוונטי. ליעוץ ניתן לפנות – טו”ר ועו”ד צבי גלר, 050-7664874 טו”ר הרב נדב טייכמן 0528371250
