להתכונן למבחן ברגע האחרון. להיכנס להתקלח כשכבר אין ברירה. לשלם דו”ח כשהוא כבר בהתראה. להתפלל רגע לפני שעובר זמן התפילה. לסדר את החדר “עוד מעט”…
מדוע דווקא לקבל את התכונה הזו בהבנה עוזר להתמודד אתה בהצלחה?
“למה לעשות מחר את מה שאפשר לעשות מחרתיים?!” חושב הדחיין, ולמרות זאת הוא יספר לכם שהוא ניסה כל כך הרבה שיטות להיפטר מהנטייה הזו, אבל זה לא קל. ננסה דרך שונה. במקום להדוף את הדחיינות ולהילחם בה, נרפה רגע מהביקורת נגדה. ננסה לשמוע את ההיגיון שלה, את הקול הפנימי של האדם. לקול הפנימי של האדם יש כוח עוצמתי. כאשר ממוקדים במחשבה איך להיפטר ממנו – קשה לשמוע אותו ולשים לב אליו. כשאנחנו לא שומעים אותו – הוא גם לא שומע לנו.
אפשר לשמוע מגוון קולות פנימיים לגבי דחיינות:
איש העניין – יסביר שהמשימה כה משעממת אותו, עד שהוא לא מצליח למצוא אנרגיות לבצע אותה. ייתכן שהלחץ של הרגע האחרון ייצור אצלו ריגוש ומוטיבציה כדי לבצע את המשימה.
איש השלמות – יסביר שדברים צריכים להיעשות בצורה יסודית ומושלמת, ולזה צריך למצוא זמן מתאים, לא עכשיו. ברגע האחרון אין ברירה וצריך כבר לעשות. לפעמים הלחץ עוזר לו לעשות את הדברים בצורה מושלמת כמו שהוא אוהב.
איש הביטחון – יסביר שהוא לא בטוח שיצליח לעשות את המשימה היטב ולכן הוא מהסס ומתחמק מעשיית המשימה. לפעמים הוא ירגיש ההיפך, הוא כל כך בטוח בעצמו או שהמשימה קלה ופשוטה, שאפשר לעשות אותה בקלות ברגע האחרון וחבל לעזוב כעת עיסוקים אחרים כדי לעשות אותה.
איש ההווה – יסביר שהדבר החשוב ביותר הוא ההווה ובאמת שלא כדאי לבזבז אותו בשביל העתיד. המשימה שמיועדת לעתיד לא נתפסת אצלו כממשית או כזו שמניעה לפעולה.
איש החירות – יסביר שכל האפשרויות צריכות להיות פתוחות לפניו. להחליט להתמקד במשימה אחת ולא באחרת, זהו אובדן של חירות. פתוחות לפניו הרבה משימות והוא אינו יודע במה להתמקד כעת.
מה המכנה המשותף של כולם?
לאדם יש שני כוחות איתם הוא פועל: “כח עגול” שתפקידו להקשיב לעולם הפנימי של האדם ולא להקשיב לעולם החיצוני. כוח זה אחראי לכך שאדם יעשה מה שהוא “רוצה”. לעומתו, “כח מרובע”, תפקידו להקשיב לעולם החיצוני של האדם ולא להקשיב לעולם הפנימי. כוח זה אחראי לכך שאדם יעשה מה שהוא “צריך”. ה”רוצה” הוא מה שעכשיו מתחשק, בלי להתחשב בטווח הארוך. ה”צריך” הוא אמצעי להשיג משהו בעתיד.
למרות שהעיגול והריבוע הם כוחות שפועלים בכיוונים מנוגדים, הם משלימים אחד את השני, כמו שמערכת הנעה ומערכת בלימה בכלי הרכב משלימות זו את זו. כאשר אדם נותן משקל גדול יותר לכוח העגול שלו, הוא בעצם פחות מקשיב למציאות החיצונית והוא מקבל החלטות שמנקודת מבטה של המציאות החיצונית אינן כדאיות. למשל, לשטוף כלים אחר כך ולא מיד אחרי הארוחה, למרות שככל שיעבור הזמן, מלאכת ניקוי הכלים תהיה קשה יותר. עם זאת, לכוח העגול יש תפקיד חשוב בבריאות האדם ובתפקודו ולכן חשוב לשמור עליו ולאפשר לו להתבטא במקומות מתאימים.
כאשר מופעל על האדם לחץ להפעיל את הכוח המרובע – הכוח העגול עלול לחוש מאוים ולהתקומם. הוא יודע שיש לו תפקיד חשוב ולא ייתן שימחקו אותו. אם מתעלמים מהעיגול, הוא יתבע את עלבונו מהריבוע. הוא כבר יימצא דרך “לשים רגל” ולדאוג לכך שבזמן אמת נמשיך לדחות משימות. התופעה מצויה בעוצמה רבה יותר אצל אנשים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) – שלהם יש ברוב המקרים עיגול גדול יחסית לאחרים. לאחרונה התפרסם מחקר שהראה כי ככל שיש לאדם יותר תסמינים של ההפרעה, כך הוא יותר דחיין. אחד ההסברים הוא שהתסמינים מבטאים העדפת ההווה על פני העתיד.
מדברי חז”ל אפשר ללמוד שמדובר בהתמודדות עתיקת יומין ונורמלית, הנה דוגמאות אחדות. זמן קריאת שמע ערבית עד חצות הלילה ולא עד עלות השחר כפי שהיה ראוי, מסבירה הגמרא (ברכות, ד): “כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר ‘אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל’ וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה, אבל אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות – קורא, ואם רגיל לשנות – שונה, וקורא קריאת שמע ומתפלל ואוכל פתו ומברך”. משנים את הסדר. אמרו חז”ל (אבות ב-ה) אל תאמר לכשאפנה אשנה – שמא לא תפנה. שפתי חיים (ח”ב, מדות) מסביר את המשנה (אבות, א, יא) ואם לא עכשיו אמתי – שלכל רגע יש תפקיד מיוחד משלו ואם לא עשה את התפקיד המיוחד לו לאותה שעה, לא ניתן להשלים. בשבח של בועז נאמר (רות, ג, יח): וַתֹּאמֶר שְׁבִי בִתִּי עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם.
מה עושים?
קבלו את עצמכם – לדחיינות יש הגיון פנימי משל עצמה. גם אם היא מזיקה, אין הצדקה להלקאה עצמית. זה גם לא עובד. פעולה מתוך הבנה שכוחות הנפש של האדם ביסודם באים לעזור לו, רק שהם צריכים ניתוב, מאפשרת לאדם לעבור ממלחמה עם עצמו, לניהול של עצמו תוך קבלה של כישלונות.
השאירו לעצמכם מרחבים עגולים – נטרו את התפקוד שלכם והחליטו באילו תחומים אתם רוצים ויכולים להישאר עגולים לגמרי, לזרום ולא להיצמד ללוחות זמנים. חשוב לתת לעיגול שלנו ביטוי שבו יוכל לפעול בלי שנלחץ אותו. אם יש בכם כזו נטייה, היא כנראה נחוצה לכם לתפקודים שונים.
רתמו את הדחיינות לטובתכם – ברגע האחרון להגשת משימה האנרגיות עולות וקל יותר לבצע דברים טוב. יש משימות שבאמת עדיף להשאיר לרגע האחרון. אפשר לעשות זאת בצורה מושכלת שלא תגבה מחיר יקר מידי, למשל להשאיר לרגע האחרון משימות תיאומים עם אנשים נוספים.
הביטו לשעמום בעיניים – כשמשימה משעממת, הירתעו מהשעמום. פשוט תהיו מודעים לכך שכרגע אתם חווים מפגש עם שעמום (ריבוע בלי עיגול) ויודעים שניתן להכיל את השעמום. כמו דקירה אצל רופא שיניים, זה חולף. מסתכלים על השעמום בעין טובה, הוא רגש חשוב שבא להזכיר לנו שאנחנו זקוקים למשמעות.
הזמינו השראה – אמנם היא עגולה וגחמנית, אבל ככל שנתרגל לא לפחד מהריבוע, הוא דווקא זה שיכול לאפשר השראה. קובעים זמן למשימה, מתחילים עם הדברים שמסביב, חושפים את עצמנו באופן יזום לדברים מעוררי השראה. זוכרים שהריבוע “עובד אצל העיגול”: נותן לו חומרי גלם, נותן לו מידע בסיסי שעמו עושים יצירה, ומאפשר ביטוי. העיגול והריבוע הם כמו מגנט, בידנו לגרום שהם ימשכו או ידחו אחד את השני.
הגבירו מסוגלות – קל יותר להשתמש בעיגול שלנו ולעבוד מתוך חשק, תשוקה והתלהבות. לפעמים נדמה לנו שזה המנוע היחיד שיש לנו, אבל זה לא נכון. בהרבה תחומים בחיים אנחנו משתמשים בריבוע שלנו ויודעים לעשות דברים גם בלי חשק גדול – ניזכר במקומות האלה ונעלה אצל עצמנו את הביטחון ביכולת “להתרבע”.
הסתפקו במועט – העיגול אוהב שדברים מושלמים. נזכיר לו ששלמות היא עצם העובדה שרעיון יוצא אל הפועל למרות שאיננו מושלם. הכוס אמורה להיות ריקה, כל טיפה שבחצי המלאה היא חידוש מפתיע.
פרקו משימה לחלקים קטנים – יצירה היא שלם שגדול מסך חלקיו. אם ה”שלם” גורם לכם ללכת לאיבוד, חלקו אותו לחלקים קטנים ומוגדרים – כל חלק קטן הוא יעד שניתן “לחגוג” בפני עצמו את השלמתו.
חבקו כישלונות – יש בדרך הרבה טעויות. הן חלק מהדרך והן גם הזדמנות לצמיחה ולמידה. מביטים בפחד מכישלון בהומור, כמו שאמר פעם מישהו: אני כל כך לומד מטעויות של עצמי, שאני שוקל לעשות עוד כמה…
התאימו את שיטות העבודה לאופי שלכם – אל תילחמו בטבע שלכם, זה מיותר והרסני. אם אתם זקוקים למסגרת חזקה, שבצו את המשימות ביומן, העבירו אותם מהעיגול לתוך משבצות של הריבוע. לכל משימה יש זמן ומה שנכנס נכנס. אם אתם זקוקים ליותר מרחב, תתנהלו בזמן שלכם בחופשיות ותשתמשו במספר מסוים של חלונות זמן שמוגדרים למשימה כלשהי.
תרגלו הערכת זמן – שערו מה הזמן שנדרש למשימה כלשהי, הפעילו טיימר ותעצרו בסיום. עם הזמן תשכללו את היכולת שלכם להעריך נכוחה את הזמן הדרוש לכל משימה.
זהו מסיחי דעת – שימו לב בימים הקרובים מי הם “זוללי הזמן” או “מסיחי הדעת” הגדולים שלכם. השתמשו בכלים שיכולים להפחית אותם, כמו חוסמי אתרים, אטמי אזניים, השקטת טלפון, טיימר, השמעת מוזיקה וכדומה.
היפטרו ממשימות מעיקות – שיטת “2 דקות” מתאימה עבור משימות קטנות ו”מעצבנות”. קבלו החלטה עקרונית שמשימה שזמן הביצוע שלהן אורך פחות מזמן זה – תבוצענה לאלתר.
לסיכום: השתמשו בשאלות מ.ל..א. (מה, למה, איך) והשיבו לעצמכם על השאלות הבאת:
מה היעד שלכם? האם הוא ברור ומוגדר? האם המטרה הסופית שלו בהירה לכם?
למה יעד זה חשוב לכם? אילו רגשות עולים בכם כשאתם באים לבצע אותו? האם אתם דואגים שלא תצליחו לעשות את המשימה בצורה טובה? האם אתם חוששים משעמום? האם אין לכם חשק/השראה?
איך בפועל אתם מתכננים לעשות זאת? מה תכנית העבודה שלכם? האם היעד מחולק למשימות קטנות? האם ברור לכם באיזה זמן ייעשה כל חלק? לאילו משימות מתאימה שיטת “2 דקות”?
בהצלחה!
—————————-
מקורות
דיין, ח. (2023) תפילה והפרעת קשב: אתגרים ואסטרטגיות התמודדות ברוח הגישה הסלוטוגנית. בדד – כתב עת לענייני תורה ומדע, 37. אוניברסיטת בר-אילן.
פירז, ס. (2010) דחיינות: איך להפסיק לדחות למחר את מה שאנחנו יכולים לעשות היום. מטר.
Netzer Turgeman, R., & Pollak, Y. (2023). Using the temporal motivation theory to explain the relation between ADHD and procrastination. Australian Psychologist, 1-9.
