בפרשת השבוע מסופר שלבן בירך את רבקה: “אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפַי רְבָבָה”. ונשאלת השאלה – ממתי לבן נעשה ל’מחלק ברכות’? בפרט למ״ד לבן הוא בלעם – אם כבר נפתח הפה זה לא לברך!
על שאלה זאת עמד ה’ליקוטי בתר ליקוטי’ לרב שמואל אלטער – והשיב על פי המדרש מובא בסדר הדורות ערך ריב”ל (אות י ס”ק ד):
רבי יהושע בן לוי צם ימים רבים והתפלל לבוראו יתברך שמו שיראה לו את אליהו ז״ל, והנה אליהו לקראתו ויאמר לו: “מה חפצך?” ויאמר לו ר׳ יהושע: “אני נכסף ללכת עמך ולראות מעשיך ואלמד ממך חכמה גדולה”. ויאמר לו אליהו: “לא תוכל לסבול כל מה שתראה ממעשי”. ויאמר לו ר׳ יהושע: “אדוני לא אשאלך ולא אנסך, כי רצוני לראות מעשיך ודבריך היאך הם ולא יותר!”
ויעש עמו אליהו תנאי שאם יבקש ממנו לדעת סבת מעשיו מאותות ומנפלאות שלא ילך עמו עוד. וילכו שניהם יחדו עד שהגיעו לבית איש מסכן אביון, ולרש ואין כל, כ״א פרה אחת עומדת עמו בחצר, והאיש ואשתו יושבים פתח השער. ויראו אותם באים כנגדם ויצאו לקראתם וישאלו להם לש־ לום וישמחו עמם, ויושיבום במיטב ביתם ויביאו לפניהם מה שנזדמן להם לאכול ולשתות, ויאכלו וישתו וילינו שם. ויהי בבקר ויקומו ללכת לדרכם, ויתפלל אליהו על הפרה שתמות – ותמת מיד! ור׳ יהושע תמה על הדבר ונתעלף – ויאמר בנפשו: “לא היה שכר לעני הזה אלא להרוג את פרתו?”
ויאמר אל אליהו: “אדוני! למה המתה הפרה של האיש הזה והוא עשה לנו כבוד?” ויען אליהו: “זכור התנאי שהיה ביני ובינך להסכית ולשתוק ולהחריש, רק אם רצונך להפרד ממני אני אומר לך!” והחריש ולא שאלו עוד.
וילכו שניהם כל היום, ויהי בערב ויבואו אל בית עשיר אחד ולא פנה עליהם לכבדם, וישבו בביתו בלא אכילה ובלא שתיה, והיה לאיש העשיר בביתו קיר שנפל ועליו לבנותו, ויהי בבקר ויתפלל אליהו ויבנה הקיר, וילכו שניהם משם. והיגון והתמה נוסף לו בלב ר׳ יהושע על מעשה אליהו, אבל כבש את יצרו מלשאלו למה היה הדבר, וילכו לדרכם כל היום.
לעת ערב הגיעו לבית הכנסת גדול שהיו שם ספסלים מכסף ומזהב, וכל אחד ואחד יושב על כסאו איש כפי כבודו ויקרו. ויאמר אחד מהם: “מי יאכיל את העניים האלו הלילה הזה?” ויען אחד מהם לאמר: “רב להם בלחם ומים ומלח שהביאו הם לכאן!”. וימתינו – ולא כבדום כהוגן וכשורה. וילינו וישבו במקומם עד אור הבקר. ויהי בבקר ויקומו ללכת, ויאמר להם אליהו: “ישימכם אלהים כולכם ראשים!”. והלכו לדרכם כל היום, ונוסף לר׳ יהושע יגון על יגון אך ירא לשאלו.
ויבואו עד עיר אחת, והשמש פנה לערוב, ויראו אותו בעלי העיר, ויצאו לקראתם בלב טוב ובש־ מחה גדולה, ויקבלום בסבר פנים יפות, ויושיבום במיטב ביתם בבית הגדול שלהם, ויאכלו וישתו וילינו שם בכבוד גדול. ויהי בבקר ויתפלל אליהו ויאמר: “לא יתן בכם הקדוש ברוך הוא אלא ראש אחד!”.
ויהי כשמוע ר׳ יהושע את דבריו ולא יכול עוד התאפק ולהחריש על כל המעשים האלה שעשה אליהו, ויאמר לו: “עתה הודיעני סודותם!”. ויאמר לו אליהו: “עתה שיש בליבך להיפרד ממני אפרש לך הכל ואודיעך סוד הדברים.
דע! כי האיש שהרגתי פרתו, אותו היום היה נגזר על אשתו למות ואני התפללתי לאל להיות פרתו פדיון נפש אשתו.
והאיש העשיר שבניתי לו הקיר, כי אם הייתי מניחו לבנותו היה מגלה יסודו, היה מוצא בו מטמון גדול מזהב ומכסף, ועל כן בניתי לו, והנה מהרה ייפול הקיר ולא יבנה עוד.
והאנשים שהתפללתי עליהם ברוב שרים וברוב ראשים, לפי שהוא רעה להם ומחלוקת גדולה בעצתם ומחשבתם, כי כל מקום שבו ראשים הרבה נשחת ונחרב ונאשם.
והאנשים שהתפללתי עליהם בראש אחד הוא טובה להם וליישובם, לפי שיאחדו מעשיהם ועצתם תתקיים בעצה אחת ורוח מחלוקת לא יבא ביניהם, ולא תחליף עצתם ולא תופר מחשבתם. על כן יאמרו המושלים: ‘ברוב חובלים תטבענה הספינות ובראש אחד תתיישב עיר׳!”.
על פי זה הסביר ה’ליקוטי בתר ליקוטי׳ שהרשע לבן בברכתו “אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה”, התכווין בעצם לקלל שיצאו ממנה הרבה שרים וראשי עיר, ותרבה המחלוקת ח״ו, וממילא לא יוכל עם ישראל להתקיים מעצמת המחלוקת!
אבל משה רבינו בחוכמתו ביטל את ‘הברכה’ הזאת – וכה אמר: “שׁוּבָה ה׳ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל”, רבונו של עולם, השב נא וקח נא את ‘הברכה’ אשר ברך לבן שיהיה לנו הרבה ראשים – דיינו בראש אחד!
הגאון רבי אברהם בנדיקט זצ״ל מראשי ישיבת חוג חתם סופר, נהג בשמחות להקפיד ללוות את החתן כשהולך לכסות את הכלה, ולברך את הכלה “אחותנו את היי לאלפי רבבה”, על פי החתם סופר בספרו תורת משה שמקשה מדוע בחרו דווקא בברכתו של לבן לרבקה? הברכה אחת היא לנו? ומבאר מפני שרבקה היתה צדקת בת רשע, ילדה את יעקב ועשו שהיו שני הפכים, ולבן הרשע בברכתו “אחותנו” רצה – שחלק האחווה שלנו, היינו חלקו של עשו – הוא יהיה לאלפי רבבה. לכן אמרו חז״ל שרבקה היתה עקרה כדי שלא יהיו פירות מברכתם של הרשעים, עד שיתפלל יצחק עליה “וזרעו מלא ברכת ד'”, לכן מנהג ישראל לברך את הכלה קודם החופה בברכה זו כדי להפוך את ברכתו של לבן, שאנו אומרים “אחותנו” -היינו מצד החלק שלנו- חלקו של יעקב, הוא יהיה לאלפי רבבה.
