אחת הסוגיות הנגזרות ממזונות הילדים היא סוגיית חיוב המדור. בעת הזו בה מחירי המשכנתאות והשכירות הוליכם ומאמירים, נושא זה הופך להיות קריטי אף יותר. במאמרים הקרובים נציע את מקורות החיוב, נדון בשאלה האם ניתן לחייב את האב במדור כאשר לאימא יש דירה בבעלותה? נעמוד על ההבחנה ההלכתית בין האב לאם בנוגע לחובת המדור, נסקור את שיטתו של הרב אוריאל אליהו שליט”א, שאינה מקובלת בפסיקת בתי הדין, במאמר זה, הראשון בסדרה, נדון בהבחנה שבין האב לאם בנוגע לחיובם במדור הילדים.
המקור לחובת האב לספק מדור לילדיו
הרמב”ם (אישות יג, ג) כותב שבכלל חובת הכסות שחב האיש לאשתו כלולה גם חובתו לדאוג למדורה ולכלי בית וז”ל: “ובכלל הכסות שהוא חייב לה כלי בית ומדור שיושבת בו”. מיד לאחר שהוא כותב את חובות האיש לאשתו הוא מוסיף (הל’ ו ובשו”ע אהע”ז עג, ו – ז) שהחובה לספק מדור וכלי בית היא חובה גם כלפי ילדיו הקטנים עד גיל שש וז”ל: “ולא האשה בלבד אלא בניו ובנותיו הקטנים בני שש או פחות חייב ליתן להם כסות המספקת להם וכלי תשמיש ומדור לשכון בו, ואינו נותן להם לפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד”. וזהו הכלל – כל מי שיש עליו חובת מזונות בין בחייו בין אחר מותו יש לו כסות וכלי בית ומדור.
המגיד משנה מבאר פסיקה זו וכותב: הפרנסה והכסות הרי הן כמזונות, וכן הזכירו בגמרא בהרבה מקומות פרנסה בכלל מזונות. וכתב רבינו ואינו נותן להם כפי עושרו לפי שלא הוזכר חילוק בין העשיר לעני. לאחר שהרבנות הראשית בשתי תקנות הרחיבה את חובת המזונות ובכלל זה חובת הכסות והמדור הגענו למציאות המשפטית הנוכחית שבו האב חייב במזונות ילדיו ומדורם עד לגיל 18.
חובת האם במדור ילדיה
בשונה מהאב, עליו מטילה ההלכה את החובה לדאוג לילדיו, היא אינה מטילה על האם שום חובה כלפי ילדיה ואף להניק את ילדיה שזה מכבר נולדו אינה חייבת וכך נפסק בשו”ע אהע”ז סימן פב, ה: “האשה שנתגרשה, אין כופין אותה להניק את בנה, אלא אם רצתה, נותן לה שכרה ומניקתו; ואם לא רצתה, נותנת לו את בנו והוא מיטפל בו”. לא רק שאינה חייבת להניק אלא שאינה חייבת כלל לטפל בהם אלא הדבר תלוי ברצונה וכך מבואר באהע”ז שם סע’ ז – ח: “שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו… אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקבות, הרשות בידה ונותנת אותם לאביהם, או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב והם מטפלים בהם, אחד זכרים ואחד נקבות”.
נראה שההסבר לכך נובע מהשקפת התורה על יחסי האם וילדיה. כאשר בוחנים את מכלול הנושאים הנוגעים לאם וילדיה, עולה שההלכה אינה מחייבת כלל את האישה בנוגע לילדיה אפילו לא להביאם לעולם כפי שנפסק בשו”ע (אה”ע א, א; ושם א, יג): “חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות”. לפיכך אשה אינה מצווה על פריה ורביה.
המשנה בקידושין (פ”א, מ”ז) מונה מצוות הנוגעות לבן ומוטלות על האב בלבד. מצוות אלו מפורטות בברייתא (בבלי קידושין כט, א) וכוללות: למולו, לפדותו, ללמדו תורה, להשיאו אשה וללמדו אומנות ויש אומרים אף להשיטו במים. רובן של המימרות הללו אף נפסקו להלכה בשו”ע.
מהאמור עולה שהחובה להינשא בכדי להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם מוטלת על האיש, ולא חובת ההולדה בלבד, אלא כל החובות הנובעות מלידת הילד, הנוגעות לגידולו וחינוכו לתורה ומצוות, מוטלות רק על האב. לא זו אף זו, חובות האם לילדיה וחובות הילדים לאמם אינן סימטריות. בעוד האם אינה חייבת דבר לבניה ולבנותיה, הם מחויבים כלפיה בכל המצוות הנובעות ממורא וכיבוד הורים. לאור כל זאת מסתבר לומר שהחובות הנוגעות לטיפול בילדים וגידולם נובעות מהחובה להביאם לעולם וממילא אשה שאינה מחוייבת להביא ילדים לעולם גם אינה מחוייבת לכלכלם, להשיאם וללמדם תורה. זאת אע”פ שהם מחוייבים כלפיה בכל המצוות המוטלות על ילדים כלפי הוריהם.
יש מקום לדון בחיובה של האם מדין צדקה. דבר ברור הוא שגם אשה חייבת במצוות צדקה, כמו כן דבר ברור הוא שבמצוות צדקה יש לאדם להקדים את קרובו כפי המבואר ביו”ד רנא, ג.
חובת האשה במצוות צדקה לילדיה היא גם בקטני קטנים (עד גיל 6) המוטלים על האב לזונם. כך מתבאר מדברי הרמ”א באהע”ז פ”ב, ה מביא דברי רי”ו ואומר: “דגרושה אינה מחויבת להניק אם אינו מכירה, היינו כשמוצא מינקת אחרת ויש לו להשכיר, אבל אם אין לו כופה אותה ומניקתו”. ומבואר מדברי הרמ”א שכשהאב אינו יכול לשכור מינקת כופה את האם להניק אפילו בקטני קטנים בפחות מבן שש.
בספר בני אהובה הלכות אישות פכ”א הט”ז ביאר שחובה זו מקורה בדין צדקה וזו לשונו: ” כופין על הצדקה ואין לך צדקה יותר מזה, ואם כן היא שתוכל להניק הרי היא עשירה לדבר הזה וכופין אותה כמו שכופין על כל צדקה”.
הרב אברהם שפירא זצ”ל (מנחת אברהם ח”ג סי’ ה) כתב שמאחר שחיוב כפיה לאחר גיל שש שהינו מדין צדקה לא אמור להיות הבדל בין האב לאם וככל שיש לאם יכולת כלכלית הרי שחיוב הצדקה מוטל גם עליה וז”ל: “התקנה שחייבו לאב לזון את בניו עד שש הותקנה רק לאב ולא לאם, וכיון שלא הותקנה אין לחייב את האם באחריות מזון הבן. אבל מה דכופין את האב לאחר שש לכאורה מצד הסברה אין בזה חילוק בין אב לאם, שכיון שהחיוב הוא מכח צדקה הרי גם האם מחוייבת בצדקה, ומכח זה מסתבר לכאורה דמה דמצינו בש”ס דבר זה באב דווקא הוא משום שבדרך כלל האב הוא שאמיד ויש לו נכסים ליזון מהם אבל אשה בדרך כלל לא אמידה ואין בידה לפרנס את בנה. אבל כשגם האם אמידה החיוב של צדקה מוטל גם עליה”.
דבר דומה כתב הרב שאול ישראלי זצ”ל (פד”ר ט עמ’ 263) וז”ל: “אכן, כשזה מדין צדקה יש לברר גם את אפשרויותיה של האם, שכן גם האשה מחוייבת מדין צדקה. ובמקרה שגם היא אמידה יש לדון על חלוקה נאותה של חיוב זה שמדין צדקה שעל האב והאם כאחד. במקרה דנן, שהילד כבר למעלה משש, אין החיוב מכוח התקנה אלא מדין צדקה בלבד”.
לסיכום: על אף דברי הרה”ג הנ”ל מנהג בתי הדין שלא לחייב אישה במזונות הילדים מדיני צדקה ובפרט לא במקום שבו האב אמיד ויש ביכולתו לשלם מזונות ומדור.
לאחר שסקרנו את הרקע הראשוני לחיוב המזונות של האב בלבד, וכהשלכה מכך, בית הדין אינו מאפשר אפילו את “גילוי המסמכים” מהיכן מקורותיה הכספיים של האישה וכך כותב הגאון הרב מרדכי רלב”ג שליט”א, ראב”ד בית הדין ירושלים, בתיק 1223351/5 (25/07/2023): “באשר לבקשת האיש למידע על מקורות המימון של הדירה, ביה”ד דוחה את הבקשה, לפי הנהוג בבתי הדין אין האישה חייבת במזונות הילדים אל האב, ודין צדקה ביחס לאישה נאמר רק כאשר אין לאב יכולת כלכלית לספק את צורכיהם של ילדיו, מה שלא קיים במקרה דנן, ולכן אין טעם לחקור בענייניה הפרטיים של האישה”.
במאמר הבא נדון בשאלה האם וכשיש לאישה דירה בבעלותה או ממושכנת האם ניתן לחייבה לאפשר את מגורי הילדים עמה ללא תשלום האב בדמי המדור.
לתשומת ליבכם, מאמרים אלו אינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי, אינם מהווים חוות דעת משפטית, ואין אחריות למסתמך עליהם. בהחלט יתכן שעובדות או הלכות משפטיות שונות ישנו את האמור בהם. בנסיבות כל מקרה ספציפי חובה להתייעץ עם טוען רבני מומחה טרם נקיטת כל צעד בעל משמעות משפטית. כמו כן המחבר אינו לוקח על עצמו לעדכן מי מהמאמרים המופיעים ויש לבדוק כל עניין לנסיבותיו במועד הרלוונטי. ליעוץ ניתן לפנות – טו”ר צבי גלר, 050-7664874 טו”ר נדב טייכמן 0528371250
