שבטי ישראל היססו להיכנס לים סוף לפני קריעתו לא בגלל חוסר מסירות נפש, אלא משום שהם נצטוו להיכנס לים על מנת להינצל ולחיות, ולא למות. רק נחשון בן עמינדב משבט יהודה קפץ לים ראשון, ובכך קידש שם שמים בכך שלא חש בהבדל שבין ים סוער ליבשה, אלא רק בציווי ה'. הגמרא במסכת סוטא (לז.) מביאה שרבי יהודה סובר שבקריעת ים סוף השבטים לא רצו לקפוץ לים. כל שבט היה אומר: “אין אני יורד תחילה לים עד שלא נבקע”, ושבט זה אומר: “אין אני יורד תחילה לים”, עד שקפץ נחשון בן עמינדב משבט יהודה, וירד לים תחילה. יש לתמוה, איך יתכן שהשבטים לא רצו לירד לים תחילה, והרי עם ישראל אמון על מסירות נפש, ובמשך כל הדורות מסרו קהילות שלמות את נפשם על קידוש השם, ואיך יתכן שדור המדבר נצטוו לירד לים ולא היה להם העוז לכך? ביאר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ”ל ראש ישיבת מיר: אכן ודאי אם היו מצווים להיכנס לים כדי למסור את נפשם למיתה, היו קופצים לים כאיש אחד, בלי היסוס אף לרגע קל. אלא שהם נצטוו להיכנס לים על מנת להינצל, לקפוץ לתוכו כדי לחיות, וכוח כזה, להיכנס לים רועש וגועש, ולהרגיש כאילו הוא יבשה, ופה תהיה הצלחתם, למדרגה זו לא הגיעו השבטים, רק נחשון בן עמינדב. הוא קידש שם שמים בכך שלא חש בהבדל שבין ים סוער ליבשה, ולא היה קיים לגביו אלא ציווי יתברך. בזה קידש שם שמים שאין הבדל לדידו בין ים ליבשה ואין לו אלא ציווי ה’, וכל חוקי הטבע ומגבלותיו כאין וכאפס נחשבו. משל לתינוק הנישא בזרועות אמו גם כשהיא הולכת עמו למקום חיות רעות ולסטים אין התינוק יודע בסכנתו מאומה ואין קיימת לגביו מציאות אחרת מלבד אמו החובקת אותו. זהו עומק הביאור במה שנאמר: “כֹּה אָמַר ה’ זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתַיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה” (ירמיהו ב, ב). השבח אינו המסירות עצמה במקום ציה וצלמות, אלא שכל הליכתם היתה אחרי השם יתברך, בלי להרגיש בקושי המדבר. כך הלכו אנשים, נשים וטף, ב”מִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם” ואינם מרגישים במדבר כלל, אלא כאילו הולכים הם בארץ מיושבת, מקום גינות ופרדסים. זהו “חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתַיִךְ”, שכל הטבע לא היה קיים בפניהם, ואין לפניהם אלא הקב”ה עצמו. (מעובד ע”פ ספר דעת יוסף)
