שאלות מתוך פורום המומחים של אתר י.נ.ר: www.ynr.org.il
תוך כדי ההכנות לשבת בעלי העיר לי הערה שפגעה בי מאוד. אני הגבתי קשה לעניין והתפתחה בינינו מריבה שבעקבותיה הוא הפסיק הוא את ההכנות לשבת.
לשבת היו מוזמנים אורחים רבים ולכן בלית ברירה נטלתי על עצמי את כל ההתארגנויות. במשך השבת כולה, הוא סירב לעזור ולבצע את התפקידים שהוא תמיד עושה ואפילו סירב לעזור עם הילדים כך שלא נחתי כל השבת. ביום ראשון הוא בא והתנצל על התקרית של יום שישי בבוקר.
אני כל כך כעוסה על הסוף שבוע שעברתי שאינני מסוגלת לסלוח לו. מבחינתי, אחרי כל העבודה הנוספת שהפיל עלי, הסליחה הגיעה מאוחר מדי. אני מרגישה שהוא “הרוויח” מכל העניין ורק אני שילמתי פה מחיר. אני מבינה שאי אפשר למשוך את זה אבל אני לא מוצאת בתוכי את הכוח או את הרצון לסלוח. איך אני ממשיכה???
תשובה: הסליחה כתהליך.
סליחה ביסודה היא הבחירה המודעת שלא להשקיע אנרגיות, כעסים ומחשבות העוסקות בעבר, מעין מתיחת קו גבול דמיוני בין העבר הכואב לבין העתיד הצופן בחובו הזדמנות לחיים טובים יותר, כך שהפגיעה קשה ככל שתהיה שייכת לעבר ולא להווה. סליחה זו אין פירושה שכחה, שכן לא ניתן לצפות מאדם למחוק זיכרון, בפרט לא זיכרון קשה שצרב את התודעה. קשה מאוד לא לעסוק במחשבות ובזיכרונות של אירוע הפגיעה ושלא להתנהל על ידם ולותר על הרצון הטבעי לנקמה ולגביית מחיר מהפוגע.
יתרה מכך, למרות שהאדם כבר בחר לסלוח ייתכן שמעת לעת יעלו בתודעתו זיכרונות מהאירוע הפוגע שיציפו בו שוב רגשות קשים, שכן סליחה אינה מחיקה או שכחה של הפגיעה. סליחה אינה טקס מיסטי אשר ברגע בו הפוגע לוחש את מילת הקסם “סליחה” נעלמים מכאוביו של הפגוע ומתנקזים אל תהום הנשייה ובכדי שהנפגע ימצא את הרצון ואת הכוחות שלא לעסוק בכעסיו על הפוגע צריך שיתבצע תהליך של “פיוס” כלומר תהליך בו הפוגע מכיר בכך שפעל שלא כשורה ומתוך חרטה על מעשיו ולקיחת אחריות בה הוא מצהיר שלא יחזור שוב על מעשיו הפוגעים – זוהי מהותה של בקשת הסליחה. תהליך זה של פיוס צריך שייעשה מתוך בירור פרטי האירוע ומשמעותו בעיניהם.
במידה והפוגע אינו “מכיר בחטאו” טוב יעשה שלא יבקש סליחה שהיא טקסית ולא מהותית שכן חזרה על מעשה פגיעה לאחר בקשת סליחה פוגעת שבעתיים ומקלקלת את האימון הבסיסי בין בני האדם ועל אחת כמה וכמה בקשר קבוע ורצוף כמו זוגיות. יש לעשות את ההבחנה בין הצורך של הנפגע לאמפטיה או אפילו הזדהות עם כאבו לבין הצורך בפיוס ובסליחה שהוא כאמור תהליך שכלי של הטעם לפגם שבהתנהגות הפוגע ולקיחת אחריות מכאן ולהבא.
חשוב לאפשר את הזמן הנצרך לכך שהנפגע ימצה את “זכותו” להיות פגוע וכעוס שכן רגשות של ריחוק רגשי בעת מה שנחווה בעיננו כפגיעה הינן רגשות ההולמות את מצב הפגיעה וכמאמר חז”ל “אין מרצין אדם בשעת כעסו” אך על הנפגע לאפשר לעצמו להירגע ולקבל פיוס וזאת לעומת מי שבוחר ל”הרעיל” את עצמו מתוך התפיסה שלא מגיע לפוגע המחילה או בשל רווח אחר אותו הוא עשוי לקבל בשל היותו בעמדת הנפגע.
אין ספק שהסליחה מצריכה הרבה יותר כוחות נפשיים מאשר הדרך הספונטאנית והקלה לכאורה של התבוססות בכאב ובכעס. אך עם זאת, אם לא נלמד לסלוח, בעיקר בתוך תא המשפחה שלנו, חיינו יהיו רוויים מתחים וכעסים וחשוב מכך – לא תהיה לנו ההזדמנות ללמוד ולתקן ולהיבנות מהפגיעה. עד כמה שזה נשמע מוזר ואולי רחוק במצב הכאוב בו את נמצאת, כאשר תהליך הפיוס נעשה בצורה הולמת כפי שהרחבנו, תוך ברור מהות הפגיעה, הגורם לה, התחושות שנגרמו לנפגע, המניעים שהביאו את הפוגע לפגוע, שיחה אמיתית וכנה משני הצדדים מתו רצון וכוונה ללמוד לעתיד ולא לשקוע בהטחות ואשמות על העבר, תועיל ותפרה את הקשר הזוגי.
ולשאלתך – כיצד את ממשיכה, הייתי מציע לך לשוחח עם בעלך, בייחוד לאחר שהוא הביע את נכונותו להתפייס, ולנהל שיחה על ההתרחשות שקרתה.
ספרי לו על קשייך, תחושותיך והרגשותיך, נסי להבין גם מה הניע אותו לנהוג כפי שנהג ויחד תחליטו כיצד לנהוג במקרים הבאים בהם מתעורר קונפליקט או מריבה עוד הרבה בטרם שהיא מתפתחת ומגיעה למימדים גדולים. בהצלחה.
