– יוסי, תניח בבקשה את הילקוט בחדר שלך.
– יוסי ביקשתי מקודם, תניח בבקשה את הילקוט במקומו.
– יוסי!!! כמה פעמים צריך לבקש ממך..
-יוסי, הילקוט…
– י-ו-ס-י !!! די !!! אני אראה לך מה זה.. לא אכפת לך משום דבר, רק בעצמך אתה מרוכז.. תתבייש לך!!!
במסכת עירובין ס”ה נאמר כי ה”אדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו..”.
הכעס, כידוע הוא חלק בלתי נפרד מהיותנו אנושיים ובעלי עוצמות רגשיות שונות. הכעס הינו אחד ממגוון סוגי הרגשות השונים שחנן אותנו בהם בורא העולם, ופעמים הוא יכול לעזור לנו בשמירה על זהותנו, צרכינו ובמילוי משימות החיים. מאידך, הכעס הורס בדרך כלל כל חלקה טובה. לעיתים הוא כמו נחש ארסי העולה ומתפתל בתוכנו, וסופו להכיש בכאב רב ובצורה הרסנית את הסובבים, ואף את היקרים לנו מכל. לעתים עוצמותיו של הכעס הן כה חזקות עד כי נדרשות שעות רבות של עמל על מנת לתקן נזק שנעשה בדקות ספורות.
וכאן, נשאלת השאלה: האם עלינו לשאוף להימנע מכעסים לחלוטין במערכת המשפחתית ובכך להרגיל ולחנך את עצמנו ואת ילדינו למצוא אלטרנטיבות לכעס, או שישנו לפעמים מקום לכעס?
על הכעס ניתן ללמוד ממקורות שונים בתנ”ך. אחד מהם מצוי בפרשת “מי מריבה”. בפרשה זו, משה רבנו כועס על העם ומגיב באמירה קשה כלפיהם. הוא גם מכה בסלע, לכאורה בניגוד לציווי האלוקי שאמר לו לדבר. הראשונים נימקו את מעשהו של משה רבנו היטב, ו”חיפשו” היכן היה לו חטא. מעניין לדעת, כי הרמב”ם (ע”ע: פנים יפות ויקרא כו ו) סובר, שמשה רבנו לא חטא במה ששינה מדבר ה’ (כי כיון שדיבר אל הסלע ולא הוציא מים היה צריך להכותו), אלא מפני ש כ ע ס – – –
ללא ספק , הדרך הטובה ביותר היא לנסות להתגבר על הכעס, ואחר שעובר הרצון לכעס – לדון בגורם לכעס. אולם לא תמיד הדבר אפשרי: פעמים רבות מצוי האדם בסערת רגשות קשה ומרגיש צורך עז להביע עצמו דווקא בתוך אותה סערה פנימית. הכעס עשוי להיות כלי חיוני שניתן לנו בכדי להביע חוסר שביעות רצון בצורה מאוד ברורה והחלטית ולסייע בידנו לפרוק תחושות שליליות המאיימות לפגוע בנו. אולם, כמו בדברים אחרים בחיים, גם כלי שלעיתים הוא עשוי להיות מועיל, יש לנו ללמוד כיצד עלינו לתפעל אותו. וכאן יש לציין שמדובר בעבודת מידות מאתגרת וכלל אינה פשוטה.
כאשר הכעס מכוון לשם פריקת תסכולים ולהעברת מסרים כואבים – יש לו מקום, לפעמים, כמו שכתב הרב פלא יועץ” (ערך כעס), ובתנאי שיהיה “כעס הפנים” ולא “כעס הלב”. אך חשוב לשים לב שהמטרה היא העברת מסרים כואבים שלנו, או ההזדעזעות שלנו מהמעשה, ולא תקיפת השני ורמיסתו.
בשעת הכעס, כשהרגש מאיים לבעבע ולפרוץ חשוב לעצור רגע ולשאול את עצמנו מהי מטרתי כעת: האם לתקוף, להאשים ולפגוע, או לבטא תחושות מתוך רצון לגייס את השני ולנסות ליצור שינוי.
הכעס ההרסני, זה שמפניו אנו מוזהרים ונדרשים לסלקו כליל הוא זה שמתפרץ, תוקף ומאבד שליטה- וכפי שמכנה אותו הרמח”ל (מסילת ישרים, פרטי מידת הנקיות) – כעס הלב. חז”ל גינו אותו בכל תוקף, ואמרו (במס’ שבת ק”ה ע”א): “כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה”.
בנוסף, כאשר הכעס מגיע ממקום של אשמה ותקיפה ולא ממקום של העברת מסרים – נוצר מצב שברובו מרחיק את השני מהכועס, ולא מאפשר לו להתגייס למענו משום שהוא עסוק במגננה עצמית ולא בהתגייסות.
לסיכום
כעס המוצג מתוך רצון לשתף ולהניע את הצד השני לשינוי ונאמר מתוך שליטה עצמית, יש לו מקום לעתים, והוא עדיף מאשר להדחיקו, ולקחת סיכון שיתפרץ מאוחר יותר בדרך לא נכונה. כעס הלב אמיתי אולם כעס אמיתי הוא אסור ומסוכן, חשוב להשקיע מחשבה באיך לבטא את הכעס מבלי לפגוע ולהאשים אלא מתוך רצון אמיתי לשפר ולהתייעל.
בהצלחה.
