“וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה” גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה…
גם ברות המואביה שהלכה ונכנסה בין רגלי בועז, נאמר חרדה שחרד ממנה בועז שנאמר: וְיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה “וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ” וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו…
אומר על כך במדרש רבה כאן בפרשתינו על הפסוק במשלי: “חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ וּבוֹטֵחַ בַּה’ יְשֻׂגָּב”….
חרדה שהחרידה רות לבועז בדין היה לקללה, אלא “ובוטח בה’ ישוגב” נתן הקב״ה בלבו וברך את רות, “ויאמר ברוכה את לה׳ בתי”
חרדה שהחריד יעקב ליצחק בדין היה לקללו “אלא ובוטח בה׳ ישוגב”.
וכתב בספר “דבר המלך” שלימדונו חז״ל בזה דבר נפלא שהאדם לפעמים עלול לגרום לעצמו מכשול שלא ברצונו אשר לא יתוקן לעולם.
שהנה בשעה שהאדם שרוי בשלוה ובא אחר ומוציאו ממנוחתו ומחרידו בטבע העולם שיוצא בחמת זעם נגד זה שהחרידו, והנה ברות אם בועז היה כועס על רות והיה מרחיקה ונפרדים היה גורם לעצמו ולעולם כולו הפסד בל ישוער, שהרי מלכות בית דוד היתה צריכה לצאת מהם,
ובזכות זה שבועז היה בוטח בה׳ ויודע שאין מקרה בעולם גם השלוה וגם החרדה מאתו יתברך השכיל לתת הדבר אל לבו וברכה.
כן אצל יצחק, יעקב שגרם ליצחק חרדה גדולה מטבע בני האדם אין הברכה יוצאת ממקרה כזה. ואם יצחק היה ח״ו מקלל ולא מברך מי יודע מה היה גורל כל הבנין הנפלא שהקב״ה הועיד ליצחק וליעקב אלא שבטחונו בה׳ הוא שעמד לו לתת לבו ולברכו.
עוד יש לנו לדעת, שלפעמים אדם חושש לעשות מעשה מסויים, כי יש לו ספיקות עד כמה יש תועלת ויש סיכוי שהפעולה הזו תצליח, וחושש שמא יגרם מכך רעה במקום טובה. אך אם האדם עושה את הפעולה הזו לשם שמים בתכלית אין לו לחוש על כך, ואף אם יגרם מכך רעה – יהפוך לו הקב״ה את זה לברכה.
וענין זה גם נלמד מיעקב אבינו ע״ה כשלקח את הברכות שרצה יצחק לתת לעשיו, וחרד על כך יצחק ובכל זאת ברכו יצחק שאף שהיה כאן חרדה גדולה וספק אם יקבל בסופו של דבר ברכה מיצחק אבינו או קללה, וכמו שבאמת אמרו במדרש שם (אות ג) שבאותה שעה ביקש יצחק לקללו, ורק הקב״ה אמר ליצחק שאם יקלל את יעקב יחשב כאילו מקלל את עצמו, וסוף דבר קיבל יעקב את הברכות. והכל היה מחמת שהיה כוונתו של יעקב לשם שמים בתכלית לשמוע בקול אימו.
ולמדים גם זה מהמדרש מהחרדה שהיתה לרות המואביה מבועז, שלכאורה עשתה מעשה שאינו הגון, שהלכה ושכבה למרגלותיו של איש זר, והיתה יכולה להינזק מכך.
אך כיון שכוונתה היתה לשם שמים בכדי שייבמה בועז, על כך נהפכה לה הקללה ונברכה – ואמר לה בועז “ברוכה את לה׳ בתי”. ובזה ביאר המדרש את הפסוק “חרדת אדם יתן מוקש, ובוטח בה׳ ישוגב”.
ואכן שעת המבחן לאדם הוא שעת החרדה שאז עלול הוא לאבד עשתנותיו, וכל ההכרה העומדת לאדם בעת שלותו בהשגחה פרטית של הבורא יתברך עלולה להפסד בעת צרה וחרדה שאז מוצא היצר מקום להכניס ספיקות בלבו.
לא כן זה הבוטח בה׳ ויודע שאין מקרה בעולם ותמיד חש ש״בידך אפקיד רוחי” אדם זה ישוגב.
