אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ…
למען ייטב לי בעבורך – יתנו לי מתנות (רש”י)…..
אברהם בראותו ברעב השורר בארץ, שם פעמיו למצרים שטופת הזימה. אך כתנאי קודם למעשה מסכם עם שרה אשתו: “אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך” וידועים התמיהות בפסוקי מקרא אלו. כלום יתכן להבין, דמוכן אברהם “להפקיר” חלילה את אשתו בנימוק: “והרגו אתי ואתך יחיו”, היתכן שבציווי שנאמר בו ‘יהרג ואל יעבור’ (סנהדרין ע״ד:) יקל אברהם בשופי, ובלבד לפקוד את שערי מצרים הטמאים ?!! מדוע לא חשש אבינו אברהם דבאומרו: אחותי היא, עלול הוא להכשילן באיסור: אשת איש?
זאת ועוד, כיצד ניתן לבאר את רצונו של אברהם להשיג מתנות על דרך הכתוב “למען ייטב לי בעבורך” ופירש״י: ‘יתנו לי מתנות’. זה האיש שקידש שם שמים ברבים, ובז לרצון מלך סדום להעניק לו מביזת המלחמה, הרים ידו ונשבע “אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח” ? משתוקק לחסדם של זרים – דירונות שטופי הזימה?
בכדי ליישב את כל הקושיות צריך להבין מהי מטרת אברהם אבינו לרדת מצרימה כפי שהוא הבין זאת מציווי של ה’ יתברך!
הנה כשרגליו דורכות בארץ כנען נגלה אליו השי״ת ומודיעו “לזרעך אתן את הארץ הזאת”, לאחר מכן שוב מנסהו השי״ת ברעב השורר: ‘אך’ בארץ. או אז הבין בזה האב המון בחקר שכלו, שזה אות וסימן הוא להמשיך הלאה בדרך עבודתו הפוריה, בזריעת האמונה במרחבי העולם, ועליו לירד למצרים שטופת הזימה. ושוב הניחו לו משמים מקום להתגדר ולפרסם אלוקותו של ה’ יתברך, כמנהגו טרם ציווי השי״ת. יושבי כנען השקועים בייסורי רעבם ודאי לא יטו אוזן קשבת לדבריו. אך במצרים השלוה והשקטה, ברי וברור דיטו אוזנם כאפרכסת לדבריו, ויש לאל ידו להסירם מדרכם הנלוזה ולשכנעם במתק שפתותיו במציאות השי״ת.
אך דא עקא חשש אבינו אברהם, שהמצרים שטופי הזימה עוד טרם יפתחו עימו בשיג ושיח בסוד האמונה, יחמדו את שרה אמנו, ויזממו להורגו נפש. אברהם גמר אומר בלבו לשנות ולומר: אחותי היא. וזו אך ורק על מנת שדבר האמונה יגיע אף בתוככי שערי מצרים הטמאות. ושינוי האמת בכגון דא, ראוי ונצרך על מנת לקדש את מטרת חייו: – גיור בני העולם. אין להעלות ולו לרגע כמימרא השערה, דחלילה על מנת להציל את נפשו יביא את שרה אמנו לחשש איסור: אשת איש – אשר בה הוזהרנו: דיהרג ואל יעבור. כל מטרתו באומרו “אחותי את”, דמתוך כך יפתחו עמו בשיג ושיח באכסנייתם, ובמרגליות שבפיו ישיבם לדרכי האמת ולנתיבי יושר.
ועפ״ז נראה ליישב תמיהתנו השניה, מדוע אברהם סמל: מאיסת הממון והמתנות מצפה לקבל ממון אחרים כפי שנאמר “וייטב לי בעבורך” – ‘ויתנו לי מתנות’?
והתשובה לכך נעוצה בדברינו לעיל, מהווית אברהם אחת ויחידה. להפיץ ולפרסם דבר האמונה במרחבי תבל. ידו מבקשת להשיג אף את שערי מצרים הטמאות.
אך ידוע ידע אברהם אבינו דכשם שהאור והחושך ניגודים הם, וכשההעדר שולט באחד ימשוך האידך, כך הוא – כאורו של עולם, מנוגד בתכלית למחשכי נפשות מצרים. דבריו ושפתו הינם זרה כל עיקר לתועבת מצרים. כמו שמעשיהם והנהגותיהם ודרכיהם אינם אבן נגף לדרכו העולה בית אל. לכך גמר אומר אברהם בליבו לקרב לבם אליו, על מנת שדבריו ושכנועו ימצאו מסילה בתוככם. ולכך ביקש מהם מתנות, אלא דמיד עולה התמיהה במה דרונותיהם יעזרו לקשר בינו לבינם, ובמה יסייעו אלה לחיבור ביניהם?
והתשובה פשוטה, דורונות מצרים אינם לשם “דורון”, השימוש בהם אינו אלא המכשיר, המנוף לקירוב הלבבות להטיית אוזן. יסוד דא מובא בהרחבה ב׳קונטרס חסד’ להגר״א דסלר זצ״ל בספרו מכתב מאליהו ח״א (עמ׳ קמ) אדם קיבל מאלוקים את כוח הנתינה הנעלה שהוא גם הכוח להיות רחמן להעניק שמחה לתת מעצמו ‘בצלם אלוהים עשה את האדם’, נתינת חפץ האחד לזולתו, יוצרת התפשטות של האדם לזולתו. התפשטות זו – מולידה וגורמת קירבה ואהבה בין המקבל לנותן. נתינה יוצרת קשר נפשי בין המקבל והנותן, והאחרון חש שחלק ממנו טמון בתוככי זולתו. וזו הסיבה שדואג שוב להעניק נתינה חדשה לחבירו. וכן חוזר חלילה.
כל תמצית חייו היא: ‘אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת את הנשים’ (ב״ר פל״ט י״ד) אברהם אבינו פונה לשרה אמנו בבקשה: “אמרי נא אחותי את”, אמירה זו תהיה בבחינת אבן יסוד לשיג ושיח שאפתח עם טמאי מצרים.
אמירה זו תפתח צוהר, אשנב זעיר ביני לבינם, או אז כבר אנצל עד תום את המרגליות שבפי להשיבם אל חיק האמונה. לולא אמירה זו, בולמוס העריות יכה בהם … ובחטף יהרגוני עוד טרם יחל הדיאלוג בינינו! אך אברהם ברוחב דעתו יודע בנתינה ניתן לפתוח מסילה אל הלבבות! (מעובד על פי ספר מעשה חושב – הרב שמעון ביטון רבה של חדרה)
