וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן….
פירש רש״י: ‘דחפה עד שנגעה בו, אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה׳.
איתא בירושלמי (פאה פ״א ה״א): אמרו לנחש: ‘מפני מה אתה מצוי בין הגדירות’? השיב הנחש: ‘אני פרצתי גדרו של עולם’.
מרן ראש הישיבה הגר״ע עטיה זצוק״ל, ביאר באר היטב את דברי הירושלמי, כדלהלן.
הנחש הקדמוני, הוא יצר הרע המסית את האדם להחטיאו להורידו לשאול. אלא שהיצר ערמומי הוא, ויודע כי אם יבא להסית אדם לעבור עבירה, ידחהו מעל פניו ולא ישמע לו. לפיכך, בערמתו הוא מתחכם להסיתו רק שיבטל את הגדרים והסייגים שקבע לעצמו שלא יבא לידי עבירה, ואחר שסרו הגדרים והסייגים ממילא יבוא לידי עבירה רח״ל.
כבר בימות ראשית עולם, נהג כן הנחש הקדמוני, שידע כי אם יסית את האשה לעבור על מצות השי״ת שלא לאכול מפרי עץ הדעת, לא תשמע לו, לפיכך הסיתה תחילה לעבור על הסייג שהוסיפה על הציווי כפי שביאר רש”י על הפסוק ולא תגעו בו – הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר (משלי ל ו) אל תוסף על דבריו – שגדרה לעצמה שלא לגעת בעץ, וכאשר הצליח במזימתו זו להסיר את ה’גדר’ בפני העבירה, הוסיף להכשילה בעבירה עצמה, לאכול מפרי עץ הדעת.
וכל לב יודע מרת נפשו, שכך היא דרכו של היצר. כגון, אדם אשר קובע שעה ללימוד התורה, אם יבא עליו היצר בפתע פתאום להסיתו לבטל את השיעור הקבוע, לא ישמע לו. לפיכך היצר בערמתו בא תחילה לפגוע בגדרים ובסייגים שקובע האדם לעצמו.
כגון, אם דרכו להקדים לבוא לבית הכנסת דקות מספר קודם השיעור, יבוא היצר ויסיתהו לאמור, וכי אינך חס על זמנך הלא בדקות אלו יכול אתה להספיק לערוך ‘סידורים’ שונים, ומדוע לך להקדים, הלא די לך כי בא תבוא בשעת התחלת השיעור ודייך. ובכגון דא, דרכו של אדם שהוא נופל ברשת היצר, באשר הוא ‘משכנע’ את עצמו כי אין בכך כל פסול, שהרי בלאו הכי יבוא בתחילת השיעור. והיה כאשר יחל האדם ליפול ברשת היצר, הרי קמעא קמעא יוסיף להסיתו לאחר עוד ועוד דקות ספורות, עד שיעלה זממו לבטל כליל את השעה שקבע ללימוד התורה.
וכן בשאר מצוות ואיסורי התורה, כגון דיני שבת החמורים, אשר רגיל האדם להחמיר לעצמו כדי שלא יבוא לידי עבירה. ומאחר שיודע היצר שאי אפשר לו להסית את האדם לחלל שבת, לפיכך הוא פורס רשתו להסית את האדם להמנע מאותם חומרות יתירות כביכול, עד שמתוך כך בהמשך הזמן הוא נכשל חלילה באיסורי שבת החמורים, וכן על זה הדרך.
מעתה יתבאר מאמר חז״ל בו פתחנו: שאלו לנחש מפני אתה מצוי בין הגדירות? השיב הנחש ‘אני פרצתי גדרו של עולם’, כאומר, תחילת דרכי שאני פורץ את ה’גדירות’ שעושה האדם לעצמו כדי להמנע מעוון וכך אני מביאו לידי גוף עבירה. וכך היתה דרכי בימי ראשית עולם, שפרצתי הגדר שגדרה האשה שלא לגעת בעץ [אף שלא נצטוותה על כך], ומתוך כך הבאתיה לידי עוון אכילת פרי עץ הדעת. (אמרי יוסף – הרב יוסף עדס).
הסבא מקעלם זצ”ל הקיף את בנין ה’תלמוד תורה’, ישיבתו הנודעת, בגדר אבנים. היה שם שער, ומפתח תלוי על וו מבפנים. דרך השער ניתן לשלוח יד וליטול את המפתח, לפתוח מבחוץ. וחובה על כל הבא והיוצא, לנעול ולתלות את המפתח, חוק ולא יעבור! וממונה היה- ככל מינוי בקעלם, אף זה תפקיד של כבוד ויקר- לנעול עם סיום הלימוד וליטול את המפתח, ולשוב ולפתוח עם תחילת הלימוד. וכל אלו שהגיעו מוקדם יותר, והסבא הנערץ בכללם, היו ממתינים בסבלנות לבוא הממונה.
פעם התמהמה, והתלמידים נקהלו ועמדו לפני השער הנעול. “ביטול תורה“, הפטיר אחד התלמידים, דילג מעל הגדר ונכנס לבית המדרש.
והסבא התעלף! העירוהו מעלפונו, והתעלף בשנית!
העירוהו ושאלו: “מה קרה, מה ארע?!”
“הלא ראיתם”, ענה מזועזע, “הוא עבר על הגדר- ומי יודע על אלו עוד גדרים עבר!”…
“למה שהרב יאמר כך, מה עשה בסך הכל?”. הוא בחור טוב, יש לו חזקת כשרות…
לא עברו ימים מרובים, והתגלה קלונו ברבים. התגלה שרקוב היה עד היסוד, מושחת ומסואב, השם ירחם.
עבר הסבא מקעלם בסמוך, ומצאם משוחחים בהתרגשות. “במה דנים?”, התענין.
“ברוח קדשו הגלויה של הרב”, נענה. “איך עמד על טיבו עוד בטרם עלה באשו ונתגלה צחנתו. כשנחשב לבחור טוב”.
“אין כאן דבר חידוש”, ענה. “אבל כשכולם ממתינים בסבלנות שהשער יפתח, והוא קופץ ומדלג, והלא אינו כזה מתמיד, שאינו יכול לבטל רגע מהלימוד. לא אהבת התורה יקדה בו, אלא מה? פריצת גדר, מחסום אינו חוסם בעדו. בכך גילה מהותו. חשף סודו ונתגלה קלונו”…?”
“גדר” בגמטריא “אור”, “גדרים” בגמטריא “נזר”. שמירת הגדרים נזר לראשנו ואור לנתיבתנו! (מתוך – דרשו)
