וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי, וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן (לד – כא כב).
אל תירא אותו – שהיה משה ירא להילחם, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט. רש”י.
וכוונתו שבפרשת לך לך כתוב שכאשר נשבה לוט במלחמה של ארבעה מלכים את החמשה, הגיע עוג מלך הבשן אל אברהם וסיפר לו על השבי של לוט. וכתוב בפסוק (בראשית, רק י״ד פסוק י״ג) “ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי וגו׳”. ופרש״י, “ויבוא הפליט, לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה וכו׳. ומדרש בראשית רבה, זה עוג שפלט מדור המבול וכו׳, ומתכון שיהרג אברהם וישא את שרה”.
מבואר ברש״י שעיקר הסיבה שעוג הגיע אל אברהם לספר לו על השבי של לוט, לא היה בשביל עצם הדבר שאברהם אבינו יבוא ויציל את לוט. אלא הסיבה העיקרית הייתה משום שרצה שאברהם יצא למלחמה כנגד ארבעת המלכים, והם שהיו גיבורים ביותר וודאי ינצחו אותו ויהרגוהו, וממילא הוא יוכל לישא את שרה. יוצא מזה שעוג כיון באמירה הזו רק על עצמו שיוכל לישא את שרה, ולהפך כל דבריו הללו היו כדי שאברהם יהרג במלחמה עם המלכים. ואין זה בשורה כדי לגמול חסד עם אברהם ולוט.
ובגמרא בנדה (דף ס״א א׳) כתוב שבזכות זה שהודיע את הידיעה הזו לאברהם, הוא זכה להאריך ימים, עד כדי כך שכאשר משה רבנו נלחם עם עוג מלך הבשן הוא פחד אולי זכותו של אברהם תעמוד לעוג ומחמת זה כלל ישראל לא יצליחו במלחמה.
והקב״ה הוצרך לומר למשה על כך מאמר מיוחד “אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו וגו׳”.
ואיתא בגמרא, “ויאמר ה׳ אל משה אל תירא, מכדי סיחון ועוג אחי הוו וכו׳, מאי שנא מעוג דקמסתפי ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי. א״ר יוחנן אר״ש בן יוחי, מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו, אמר שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו שנאמר ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, ואמר רבי יוחנן זה עוג שפלט מדור המבול”.
ולכאורה יש להבין, מדוע עוג קיבל שכר על כך שהודיע לאברהם אבינו את הבשורה הזו “כי נשבה אחיו”, שלוט הלך בשבי. הרי כל כוונתו של לוט בהודעה הזו היתה אך ורק בכדי להרע לאברהם אבינו, כדי שיהרג במלחמה. ולמה הוא צריך לקבל שכר על מעשה כזה שכל כוונתו היתה לגרום רע, ולא טוב.
אלא רואים מזה שכאשר אדם עושה חסד, אפילו שאין לו כוונה לעשות בזה חסד, מ״מ כיון שלמעשה הוא עשה כאן מעשה חסד, מגיע לו על כך שכר. וממילא גם עוג אפילו שבמחשבתו חשב דברים אחרים, מכל מקום כיון שלמעשה הוא עשה בזה חסד עם אברהם אבינו שיצא למלחמה והוציא את לוט אחיו מהשבי, מגיע לו על כך שכר.
וכך מצאנו בשעה ששאול הלך להלחם בעמלק, כתוב שביקש מקיני שהיו בני יתרו שיצאו מתוך עמלק שלא יהרגו יחד עימו, וכתוב בפסוק (שמואל א׳, פרק ט״ו) “ויאמר שאול אל הקיני לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עימו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים, ויסר קיני מתוך עמלק”.
ופירש הרד״ק, “ובדרש וכי עם כל בני ישראל עשה חסד, והלא לא עשה חסד אלא עם משה, הדא דכתיב קראן לו ויאכל לחם. אלא ללמדך שכל העושה טובה עם אחד מגדולי ישראל, מעלה עליו כאילו עשה חסד עם כל ישראל”.
אמנם לכאורה יש לעיין בזה, דהנה ברש״י מפרש בפסוק “קראן לו ויאכל לחם”, שבזה שיתרו הכניס את משה רבנו לביתו לאכול לחם, כוונתו היתה אולי ישא אחת מבנותיו. וז״ל, “קראן לו ויאכל לחם, שמא ישא אחת מכם, כמה דאת אמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל”.
ולכאורה לפי זה עיקר כוונת יתרו במה שקרא למשה רבנו לביתו, היתה לצורך עצמו, שדאג בזה לשידוך לבנותיו. ובכל זאת שאול אומר לבני יתרו שהזכות הזו שהכניס את משה לביתו היא זכות כזו גדולה שנחשב להם כמו שעשה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים, ומשום כן יש להם את הזכות לצאת מתוך עמלק ולא לההרג עימו במלחמה.
רואים מזה כמה גדולה היא זכות החסד, שכאשר אדם עושה חסד אפילו שכוונתו רק לצורך עצמו, מכל מקום כיון שבפועל הוא עשה כאן חסד עם חברו, יש לו זכות בזה ומגיע לו על כך שכר. ולכן אפילו שיתרו כיון לצורך עצמו, בכל זאת כיון שבפועל עשה כאן חסד למשה רבנו, מגיע לו על כך שכר, ובניו נצלו ממלחמת עמלק. (ספר שלימים מציון א פרשת יתרו- לרב בן ציון פלמן)
