הקלישאה הידועה אומרת שמנחת משמינים. אכן כך? מחקר מעניין שפורסם בגיליון יולי 2009 של כתב העת הרפואי Obesity ביקש לקבוע כיצד זוגיות ונישואין משפיעים על המספר שמראה המשקל. החוקרים עקבו במשך שנים אחדות אחר השינויים במשקל ובמצב המשפחתי של 6,949 אנשים, וממצאיהם מצריכים “עירנות” מאלו הבאים לידי חופה וקידושין: חיי נישואין חושפים את בני הזוג לסיכון כפול להשמנה.
“בקרב נשים ראינו עלייה בסיכון להשמנה לאחר שנה אחת של חיים משותפים”, אומרת פני גורדון-לארסן, אחת משתי אפידמיולוגיות התזונה באוניברסיטת צפון קרוליינה בצ’אפל היל שערכו את המחקר. “ככל שהאישה חיה זמן רב יותר עם בן זוגה, עולים סיכוייה להמשיך ולעלות במשקל. לעומת זאת, בקרב גברים קופץ הסיכון להשמנה רק בין השנה הראשונה לשנייה של החיים המשותפים”, היא מוסיפה.
מתשובותיהם של 1,293 זוגות שהשתתפו במחקר עולה, כי העלייה במשקל בחיי הנישואין נובעת משתי סיבות: האחת, שהארוחות מקבלות חשיבות מעבר לזו שהייתה להן כשבני הזוג לא היו נשואים, השנייה, שהפעילות הגופנית אינה כה נמרצת כפי שהייתה לפני המעבר לנישואין.
אכן רבים מאיתנו רוצים לרדת במשקל, אבל לא עושים הרבה לשם כך: סקר חדש שערך המרכז ללימודים אקדמיים שבו השתתפו 510 משתתפים מכל רחבי המדינה מגלה כי 58% מהישראלים מגדירים עצמם בעלי משקל עודף, 65% אוהבים לאכול בלילה, 41% החליטו 3 פעמים בשנה האחרונה לפצוח בדיאטה, אבל אצל 70% מהם הדיאטה לא מחזיקה מעמד. רק 10% מתמידים בדיאטה בתקופה של שנה לפחות. עוד עלה מהסקר כי 44% אוכלים יותר כאשר מצב רוחם קיצוני או כשהם בלחץ. “קבלת ההחלטה על שינוי בהרגלי אכילה היא החלטה רגשית”, אמר הפסיכולוג ד”ר עמי שקד מהמרכז ללימודים אקדמיים, והמנהל האקדמי של “מרכז י.נ.ר. ללימודי נישואין ומשפחה”. “במקרים רבים אנשים נוהגים שלא להתמיד בשינוי בשל הקושי או בשל ההחלטה לדחות את הדיאטה שיוצרת קשיים”. דברים דומים אומרת הגב’ רונית גולדברג מ”מרכז מטרות”: “אמונתי היא, שרק אם יחול שינוי אמיתי, שינוי מהראש, הרזון לא יהיה פאזה זמנית בחיים אלא עניין של קבע. רק לקיחת אחריות אישית ומיקוד שליטה פנימי יחוללו שינוי נצחי”.
אין ספק שלשמירה על משקל גוף תקין ישנה השפעה על בריאות הגוף ובריאות הנפש גם יחד ולעיתים קרובות גם על איכות הקשר הזוגי אך העיסוק ב”דיאטת הרזיה” בלבד על צורותיה השונות בלי לקחת בחשבון את ה”פסיכולוגיה של הדיאטה” יוצרת חוסר שליטה על האוכל ומכאן שהרזון יהיה רק זמני וזאת מארבע סיבות עקריות:
א. דיאטה היא מצב זמני. דיאטת הרזיה מתחילה בנקודת זמן מסוימת, ומסתיימת בנקודת זמן אחרת. היא נתפסת כדבר זמני ולא כאורח חיים קבוע.
ב.דיאטה מולידה רגשות שליליים: דיאטה מטבעה רצופה ויתורים ודיכוי של מאוויים ודחפים. הוויתורים והדיכוי יוצרים באופן בלתי נמנע, תחושות של קיפוח. מטבע הדברים, קיפוח שמקורו בצריכת מזון, מוליד צורך בפיצוי הקשור בצריכתו.
ג. דיאטה גורמת לעיסוק מוגבר באוכל: כאשר אנו בדיאטה, אנו הולכים לסופרמרקט לקנות את המוצרים שאנו צריכים לאכול לפי התפריט. אח”כ עלינו לבשל את המזונות המופיעים בתפריט לבל נתפתה לחרוג. עם סיומה של ארוחה אחת, אנו מעסיקים את עצמנו במחשבה מה נאכל בארוחה הבאה. לפעמים אנו חשים שהגזמנו באכילה, ואנו מחליטים לקצץ מהארוחה הבאה וכך אנו נמצאים במצב של חשיבה מתמדת על מה ואיך.
ד. דיאטה מחזקת מיקוד שליטה חיצוני: כאשר אנשים נכנסים למשטר של דיאטה, בין אם לפי התפריט שהרכיבה הדיאטנית האישית, ובין אם לפי התפריט האחרון שהתפרסם בעיתון או בספר מהפכני חדש, מישהו אחר מכתיב להם מה לאכול, כמה ומתי. התפריט מכתיב להם את התנהגות האכילה ומפקח על סדר ארוחותיהם.
כתוצאה מכך, אנו מאבדים את הקשר עם גופנו, איננו מקשיבים לו ומאבדים את האמון בו. אנחנו לומדים להתייחס אל האוכל כאל אויב, ומנהלים עימו מלחמת התשה המכלה את כוחותינו. התפיסה המודרנית של הדיאטה פחות באה לידי ביטוי דרך עיסוק בנושאים של תזונה, קלוריות, פיזיולוגיה וחילוף חומרים,פחות הסברים על אבות המזון, מתכונים או תפריטים מומלצים לדיאטה. תהליך העבודה מכוון לקראת יצירת שינוי פנימי ולא רק שינוי התנהגותי שיחזיק מעמד לטווח ארוך. הגישה המומלצת כיום היא יותר פסיכולוגית – רגשית מתוך התחברות והתיידדות עם הגוף תוך שאנו למדים לסמוך על גופנו, לאהוב אותו להתפייס עם האוכל ולראות בו ידיד ולא אויב ע”י קבלת החלטה פנימית לרכישת הרגלים לתזונה בריאה ומסודרת כדרך חיים וכתפיסת עולם.
נישאתם? – מזל טוב. זו ההזדמנות להתחיל לעבוד במשותף על הרגלי אכילה ותזונה נכונים, ושיהיה רק נחת.
