בבית הדין הרבני קיימת תביעה ייחודית אותה יכולים לדרוש הצדדים – תביעה לשלום בית. זוהי תביעה הנראית כמוזרה לכאורה בעיניים לא מקצועיות, וכי ניתן לתבוע שלו”ב?
זאת ועוד, לתביעה זו משמעויות רבות לגבי חיובי אישות, מזונות אישה, דחיית תביעת גירושין, מניעת פירוק שיתוף בבית המגורים והיא מוגשת כדי לשמור על המצב הקיים.
מהו הפרדוקס בתביעה לשלום בית ומהי דעת הדיינים לגבי יישומה?
הפרדוקס המובנה ב”תביעה לשלום בית” נוגע לשאלה האם היא תביעה הצהרתית בלבד, המונעת פירוק נישואין, או תביעה מעשית המחייבת היתכנות לשלום בית אמיתי. דעת הדיינים חלוקה: הרב שלמה שפירא רואה בה תביעה הצהרתית בעלת השלכות משפטיות, המונעת התקדמות חד-צדדית לפירוק הבית ומעוררת בחינה משפטית של עילות גירושין. לעומתו, הרב אטלס סבור כי זו תביעה מעשית שמטרתה לבחון סיכויים לחזרה לחיים משותפים, ודורשת מהתובע להניח את דעת בית הדין לכנות תביעתו. חובת ההוכחה נגזרת מגישות אלו: הרב לביא והרב שפירא מטילים אותה על הצד התובע גירושין, בעוד הרב אטלס מטיל אותה על התובע שלום בית עקב חשש לרמאות והטבות כלכליות.
תביעה לשלו”ב, גם אם לא למטרת יישום, מקבלת תמיכה בדברי אב”ד בית הדין הרבני הגדול הרב שלמה שפירא שליט”א (תיק אזורי מס’ 872663/1 וחזר על הדברים ביושבו בביה”ד הגדול בתיק מס’ 1254104/2), המבאר שתביעה זו היא תביעה הצהרתית בעלת השלכות משפטיות:
“ונראה לומר דעצם התביעה לשלום בית היא בעיקרה תביעה הצהרתית, הגוררת בעקבותיה השלכות ממוניות לגבי קביעת מעמדם של הצדדים כמורד או כמורדת ועוד עניינים. ברור שאת שלום ־ הבית צריכים לעשות הצדדים בעצמם. ביה”ד לא ייתן החלטה המחייבת את אחד הצדדים לחזור לשלום בית, שהרי הדברים תלויים בדברים שבלב ואין אפשרות ותועלת בכפיית האדם לעשות מה שבאמת אין הוא רוצה בו”.
לדעת הרב שפירא תביעה לשלום בית המונעת התקדמות חד-צדדית לפירוק הבית, יש בה בכדי לעורר את הצד השני לחזור ולבחון ניסיון לשלום בית, ולכן הבחינה תהיה משפטית האם לצד שכנגד יש עילת גירושין. ככל שאין עילה לחיוב בגירושין, הרי שמזכות הצד המתנגד לגירושין לתבוע שלום בית שפירושו שמירת המצב הקיים וחיובי הנישואין.
לעומת דעת הרב שפירא הגורסת שגם תביעה שאין לה התכנות עובדתית תתקבל בהעדר חיוב לגירושין, לדעת הרב אטלס זצ”ל (שורת הדין כרך ה מעמ’ קלא) משמעות התביעה היא מעשית: “משמע שתביעת שלו”ב הינה תביעה מעשית כמו תביעה בדיני ממונות ומטרתה לבחון האם לאור תביעת שלו”ב יש סיכוי שהצדדים יחזרו לחיות יחדיו. אמנם מבחינת הליכי ההוכחה היא שונה מהותית מדיני הממונות משום שהיא שייכת לתחום הפרטי שבינו לבינה אך מ”מ על התובע להניח דעתו של ביה”ד שאכן אין רמאות בתביעתו מחד ומאידך ביה”ד נדרש להעריך לאור הנתונים האם יש אפשרות שהצדדים יחזרו לחיות יחד”.
כלומר, לדעתו של הרב אטלס תדחה תביעה לשלום בית רק עקב חוסר התכנות מעשית לביצועה כגון מאבקים משפטיים בין שני צדדים שיובילו לדחיית שלום בית, לפירוק השיתוף בדירת המגורים ומניעת חיובים מן הנישואין.
על מי מוטלת חובת ההוכחה
נגזרת של הגישות הנ”ל היא השאלה על מי מוטלת חובת ההוכחה. דרך הכלל – כל תובע עליו להוכיח את תביעתו. אך בשונה מהכלל, תביעה לשלום בית היא תביעה לשימור מצב קיים, ולכן עולה השאלה האם לדוגמא אישה שתובעת את שלום הבית צריכה להוכיח שהיא עושה פעולות למען שלום בית או שעל הבעל להוכיח שיש לו עילות גירושין.
אב”ד ירושלים, הרב אוריאל לביא שליט”א, בשו”ת עטרת דבורה (ח”א סימן מא עמ’ 279), מבאר שתביעת שלו”ב הבאה להשאיר את המצב על כנו אינה דורשת הוכחה והצד התובע גירושין הוא זה הנדרש להוכיח את טענותיו וז”ל: “בתביעת גירושין, על התובע לברר דבריו, דהיינו לפרט את עמדתו, ובמידת הצורך עליו להביא הוכחות לטענותיו. וכן במי שמבקש לחייב ממון וכיוצ”ב. משא”כ בתביעת שלום בית, די בכך שהאשה או הבעל טוענים אני מעוניין בשלום בית ומוכן לכך באמת ובתמים, כל אימת שהצד השני יבקש לחזור לחיים משותפים, ובמידה שהצד השני מביע נכונות לכך העניין נבדק כאמור לעיל. אם יתברר בבית הדין שהאשה מונעת חזרה לשלום בית, ללא טעם מוצדק, יהיה מקום לקבל את עמדת הבעל”.
דברי הרב לביא מלמדים שבעל או אישה שמעוניינים לשמור על המצב הקיים, יוכלו להגיש תביעה לשלום בית ודי בכך כדי לחייב את הצד שמבקש להתגרש להוכיח את עילותיו לגירושין.
עיקרון זה מופיע גם בדברי הרב שפירא (תיק אזורי מס’ 872663/1) שפסק שבמקום שלא התברר לביה”ד שקיימת עילת גירושין, עליו לקבל תביעה לשלו”ב: “הנה העניינים הנידונים בפני בית הדין הם היחסים שבין איש לאשתו בתוך הבית כשאין אנשים זרים עימם. במקרים כאלו קשה לבית הדין לבוא לבירור האמת כשטענות הצדדים סותרות. וכבר עמדו בזה הקדמונים שדברים הנעשים בתוך הבית הם דברים הקשים לבירור… ולפי”ז במקרה שאין לנו אלא טענות הצדדים והדבר לא נתברר לפני ביה”ד, אין ביה”ד יכול ליתן לה דין אשה רעה שמצווה לגרשה, וממילא כל עוד לא הוכח אחרת יש לקבל עקרונית תביעתה לשלום ־ בית”.
מאידך לדעת הרב אטלס, עקב ההטבות הכלכליות בתביעה לשלום בית, נטיל את חובת ההוכחה על התובע, נבדק את מניעי תביעות שלום הבית עקב החשש לרמאות ולא נטיל את חובת ההוכחה על הנתבע. עפ”י כלל זה נוהג ביה”ד כאשר הוא רואה שהתביעות לשלום בית הן כנות ואמיתיות, והן מוגשות בתום לב, באופן שאין בהם משום חשש של “ערמה ומרמה”, בי”ד פוסק לדחיית תביעת הגירושין.
בחלקו הבא של המאמר נדון בעז”ה מה קורה כאשר במקביל לתביעות שלו”ב מתנהלים הליכים בביהמ”ש ומה קורה כאשר אין היתכנות לשלו”ב.
לתשומת ליבכם, מאמרים אלו אינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי, אינם מהווים חוות דעת משפטית, ואין אחריות למסתמך עליהם. בהחלט יתכן שעובדות או הלכות משפטיות שונות ישנו את האמור בהם. בנסיבות כל מקרה ספציפי חובה להתייעץ עם טוען רבני מומחה טרם נקיטת כל צעד בעל משמעות משפטית. כמו כן המחבר אינו לוקח על עצמו לעדכן מי מהמאמרים המופיעים ויש לבדוק כל עניין לנסיבותיו במועד הרלוונטי. ליעוץ ניתן לפנות – טו”ר ועו”ד צבי גלר, 050-7664874 טו”ר הרב נדב טייכמן 0528371250
