סמכות בתי הדין לדון בסכסוכים ממוניים
בתאריך 23/3/26 חוקק חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות), תשפ”ו-2026 שמחזיר לבתי הדין הרבניים את הסמכות לדון בעניינים אזרחיים כאשר יש הסכמה של כל הצדדים הנוגעים בדבר. במאמר זה נסקור את הרקע ההיסטורי של החוק, את החידוש שבו ונסביר את היתרונות שיש בניהול הליך בוררות דווקא בפני ביה”ד הרבני.
סמכות בתי הדין הרבניים לדון כבוררים – היסטוריה
פסיקת בתי הדין הרבניים בעניינים אזרחיים הייתה פרקטיקה מקובלת עוד לפני הקמת המדינה ועוגנה בימי המנדט הבריטי בתקנות של כנסת ישראל ושם נקבע, בנוגע למועצת הרבנות הראשית ולשכות הרבנות כדלהלן: “ליישב עפ”י הוראות פקודת הבוררות הנוהגת מזמן לזמן, כל סכסוכים בין יהודים מקום שנכתב שטר בוררין על ידי שני הצדדים”. כלומר כבר לפני כמאה שנה ניתנה לרבנות הראשית סמכות לדון בסכסוכים אזרחיים במסגרת בוררות. גם לאחר הקמת מדינת ישראל המשיכו בתי הדין לדון בסכסוכים אזרחיים מכוח חוק הבוררות וכל פסק דין שלהם היה צריך לקבל אישור של ביהמ”ש על מנת שניתן יהיה לגשת אתו להוצאה לפועל ולממשו. פרקטיקה זו נמשכה כשמונים שנה עד 6/4/2006 אז ניתן פסק דין סימה אמיר (בג”צ 8638/03) בו קבע בג”צ שיש להפסיק את הנוהג הקיים בבתי הדין הרבניים.
פסק דין סימה אמיר
השופטת פרוקצי’ה נימקה את הדברים ואמרה שבתי הדין הרבניים הם ערכאת שיפוט ממלכתית והסמכות הנתונה לה לדון בהסכמת הצדדים מוגבלת למה שכתוב בחוק שישפוט בתי דין רבניים שבו נקבע (סע’ 9): “בענייני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל”דבר המלך במועצתו על ארץ-ישראל 1947-1922″ או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט ייחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך”. לדבריה, מאחר שהחוק לא הסמיך מפורשות את בתי הדין הרבניים לדון בעניינים אזרחיים לכן אין לו סמכות ואין לשאוב סמכות ממה שהיה כתוב בתקנות כנסת ישראל משום שאלו בטלו לאחר הקמת מדינת ישראל. בעקבות פסק הדין הזה הופסקה הפרקטיקה של שיפוט בעניינים אזרחיים במסגרת בתי הדין הרבניים והושארה לבתי הדין הפרטיים לממונות. במהלך השנים, מאז אותו פסק דין היו ניסיונות לחוקק חוק שיחזיר לבתי הדין הרבניים את הסמכות אך הדבר לא עלה בידי המחוקקים עד עתה.
מה יש בחוק בחדש
החוק מכיר בסמכותם של בתי הדין הרבניים לפעול כבוררים בסכסוכים אזרחיים וכמו בכל בוררות מותנה הדבר בהסכמתם של שני הצדדים. מוסיף החוק וקובע שגם בדיני עבודה יש לבית הדין סמכות ובלבד שהיוזמה לפנות לביה”ד הייתה של העובד ולא של המעביד. חוק זה מסמיך את ביה”ד באופן מפורש לפסוק לפי דין תורה מלבד מגבלות מסוימות הקבועות בחוק כגון דיני עבודה המגינים על זכויות העובדים וקובעים שלא ניתן לוותר עליהם. החידוש המשמעותי ביותר בחוק ביחס לפרקטיקה שהייתה מקובלת היא שסע’ 4.(4) לחוק קובע במפורש: דין פסק בוררות לפי חוק זה, פרט לערעור, כדין פסק דין של בית משפט” כלומר פסק הדין לא צריך לעבור הליך של אישור אלא עצם העובדה שהפסק ניתן ע”י ביה”ד הרבני של מדינת ישראל, מקנה לו מעמד של פסק דין מול ההוצאה לפועל. מאידך החוק החדש אינו מאפשר שבני זוג או בני זוג לשעבר יחתמו על בוררות בעניינם וההסכם מוגבל לצדדים שאינם בני זוג.
יתרונות של הליך בוררות בפני בתי הדין הרבניים
מלבד העובדה שציינו לעיל, שפסקי הדין של בתי הדין הרבניים אינם דורשים הליך נוסף של אישור פסק הבוררות בפני ביהמ”ש, ישנם יתרונות נוספים לקיום הליך בוררות בפני בתי הדין הרבניים. בבתי הדין הרבניים קיימת שקיפות – ישנם פרוטוקולים לכל הדיונים וכל פסקי הדין מנומקים וזאת בשונה מבתי דין פרטיים שברבים מהם פסקי הדין לא מנומקים ולא תמיד נכתבים פרוטוקולים מסודרים. כמו כן יש ערכאת ערעור שבוחנת את פסקי הדין, דבר שלא קיים ברוב בתי דין פרטיים ובכלל לא קיים בבוררויות. יתרון נוסף הוא האפשרות להגדיר את בית הדין הרבני כביה”ד קבוע ובכך להתגבר על אחד מהנושאים המורכבים בבתי דין לממונות והיא באיזה ביה”ד יש לדון את התיק.
בית הדין הרבני הוא בית הדין הקבוע ודייניו הוסמכו על ידי הציבור
בחירת הערכאה בה הצדדים ידונו בדיני ממונות היא הליך מקדמי שעלול להיות מתיש ולהמשך יותר זמן מאשר ניהול התיק עצמו מאחר וזאת מאחר שהכלל ההלכתי אומר: “הלך אחר הנתבע”, דהיינו הנתבע יכול לבחור את הערכאה שבה ידון התיק אך לא תמיד התובע רוצה להגיש את התביעה באותה ערכאה. כך נוצר מצב שמחד, רוצים הצדדים לדון לפי דין תורה ומאידך התיק תקוע בגלל חוסר הסכמה על מקום הדיון. אולם עתה, שביה”ד הרבני רשאי לדון בדיני ממונות, יתכן וזה מהווה פיתרון לבעיה. זאת משום שלפי פוסקים רבים לביה”ד הרבני יש מעמד של ביה”ד קבוע, ומשכך לא יכול הנתבע להגיד שהוא רוצה לדון בביה”ד שהוא בוחר אלא הוא חייב לדון בפני ביה”ד הקבוע. (יודגש שהחובה היא הלכתית אך מבחינה משפטית אין אפשרות לחייב אדם לבוא ולדון בפני ביה”ד אא”כ זה בהסכמה). דין זה מבוסס על דברי הרמ”א (חו”מ ג, א) שפסק: “ונ”ל דווקא בדיינים שאינם קבועים, אבל אם דיינים קבועים בעיר, לא יוכל לומר: לא אדון לפניהם אלא בזה בורר, וכן נוהגין בעירנו”. ביה”ד קבוע פירושו ביה”ד שהתמנה בהסכמת הקהל. מאחר ובתי הדין הרבניים התמנו ע”י נציגי הציבור, הרי שיש להם מעמד של ביה”ד קבוע. כך כתב הרב שרמן במאמר מעמד בתי הדין הרבניים לאור משפט התורה: “על פי זה יש לראות את תהליך מינוי הדיינים לבתי הדין הרבניים כהגשמת המצוה המוטלת על הציבור והקהילות שיהיה להם בתי דין קבועים, וההליך שהמינוי נעשה בהסכמת הרבנים הראשיים וחברי מועצת הרבנות הראשית יש לראותו כהסכמה שנתנו הקהל והציבור למינוי בית הדין הקבוע ושהוא על דעת חכמי וראשי העיר. בזה יש כח ביד ביה”ד הרבני לאכוף לדון בפניו, ואין אחד הצדדים רשאי לומר שהדין יהיה ע”י מומחים וגדולי תורה אחרים שלא נתמנו ע”י הקהל”. וכבר הקדימו אותו הגרי”א הרצוג והגרב”צ עוזיאל זצ”ל בהקדמה לתקנות הדיון משנת תש”ג וכך וז”ל: “…ניתנה לכל בית דין רבני של כנסת ישראל גם סמכות של בי”ד קבוע לבוררות. נפתחה דרך למסור בה לבתי הדין הרבניים לבירור ולהכרעה כל מיני סיכסוכים לרבות ענינים שהם על פי מהותם מחוץ לסמכות החוקית של בתי דין אלה”.
לתשומת ליבכם, מאמרים אלו אינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי, אינם מהווים חוות דעת משפטית, ואין אחריות למסתמך עליהם. בהחלט יתכן שעובדות או הלכות משפטיות שונות ישנו את האמור בהם. בנסיבות כל מקרה ספציפי חובה להתייעץ עם טוען רבני מומחה טרם נקיטת כל צעד בעל משמעות משפטית. כמו כן המחבר אינו לוקח על עצמו לעדכן מי מהמאמרים המופיעים ויש לבדוק כל עניין לנסיבותיו במועד הרלוונטי.
ליעוץ ניתן לפנות – טו”ר צבי גלר, 050-7664874 טו”ר נדב טייכמן 052837125
