וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה’ אֱלֵֹקיכם. (כ”ג – כ”ב)
בתורת כהנים כאן, מובא אמר רבי אורדימוס ב”ר יוסי, וכי מה ראה הכתוב ליתן את הציווי על מצוות פאה באמצע הרגלים, – פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויוהכ”פ מכאן, ומסיים, אלא ללמד, שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר שני, מעלה עליו הכתוב כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו.
צריך להבין מדוע מעלת מצוות הפרשת תרומות לקט ופאה נחשבת כהקרבנת הקורבנות?
כהקדמה לכך הנה מובא בספר מנחת מחבת (ח”ב ע’ מא) בשם האדמו”ר רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצא הצטיין בענוותנותו. פעם נפגש עם רבי חיים עוזר גרודז’ינסקי, שביקש ממנו שיאמר דבר תורה, ולאחר הפצרות הסכים לומר איזה דבר חידוש. ר’ חיים עוזר התפעל מאוד מהחידוש, ואמר, הרי כבוד תורתו הוא גברא רבה אמיתי.
אמר לו ר’ יחיאל מאיר, בזה עוד אי אפשר להיקרא גברא רבא. אלא במה? שאל ר’ חיים עוזר.
ענה לו, בזה שמקילים הסבל מישראל. והראיה, מהגמרא במסכת מכות (כ”ב:) שהגמ’ אומרת, כמה טפשים שאר האנשים שעומדים בפני ספר תורה ולא עומדים לפני אדם חשוב. שבספר תורה כתוב “ארבעים יכנו”, ארבעים מלקות, ובאו החכמים והורידו אחד. ולכאורה, הרי אותו דבר אפשר ללמוד מספירת העומר, שבתורה נאמר “תספרו חמישים יום”, וחכמינו העמידו רק על ארבעים ותשע. אלא, שבספירה זהו פשט טוב, אבל במלקות מקילים על ישראל, ולכן כשרוצים לזהות גברא רבה מביאים ראיה ממלקות.
והנה בספר “חכמת חיים” (ע’ רכג), הביא בשם הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד ששאל מדוע נכנס מצוות לקט שכחה ופאה באמצע פרשת המועדות, בראש השנה אנו עומדים ומתחננים ומבקשים לכתוב אותנו בספרי חיים טובים, פרנסה טובה ובריאות, ובסוף כל ה”אבינו מלכנו” אנו מבקשים “אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו”, ואז תעלה השאלה לפני הקב”ה, באיזו זכות ובאלו מעשים טובים באת בבקשה לפני יושב מרומים, הדן את דינך לשנה הבאה, מדוע מגיע לך שייטיבו איתך ויעשו איתך צדקה וחסד בלי שעשית מעשים טובים וידוע כי השופט כל הארץ דן את האדם מידה כנגד מידה, אלא שהאדם טוען עשיתי מעשים טובים רבים נתתי צדקה עשיתי חסדים וכו’, וכביכול הקב”ה עונה לו, נכון עשית מעשים טובים, אבל היו מיני טובות הנאה, אתה החלטת למי לתת ולמי לעזור ויצא לך מזה – כבוד, הערכה!
עונה האדם, נכון, אבל יש מצוות שעשיתי אותם ללא כל רווח, וללא הנאה כלל.
הנה, טרחתי ויגעתי כל הקיץ תחת השמש הקודחת, חרשתי זרעתי וקצרתי בזיעת אפי, ותוך כדי קצירה נשרו שבלים מבין אצבעותיו, והשאר גם פאה לעניים, וקיימתי בשמחה “לעני ולגר תעזוב אותם”, עזיבה גמורה .
נמצא שנתתי גם למי שאיני יודע מיהו ולא קיבלתי שום טובת הנאה. שהרי בפאה אין לו בהם כל טובות הנאה, כי אסור אפילו לגלות לעניים הקרובים לו מתי הוא משאיר פאה (פאה פ”ה מ”ו) ומי שבא ליטול נוטל, בין שהוא הגון ראוי ובין שאינו הגון.
יוצא אפוא, שלאחר כל היגיעה העצומה, נתן האדם מפירותיו למי שאינו מכיר ואפילו למי שאינו ראוי, עכשיו כשקיים את המצווה כדת וכדין, מתייצב הוא לפני הקב”ה ואומר, כמו שאני נתתי יכול להיות לאדם שאינו הגון, לא בדקתי בציציותיו, אף אתה אבינו מלכנו עשה איתי חסד, מידה כנגד מידה, וכתוב אותי בספר חיים טובים, בספר פרנסה וכלכלה. נמצאנו למדים, שכדי לזכות בדין, עלינו לנהוג ולהתנהג לפנים משורת הדין. ולכן מצווה זו של לקט ושכחה נזכרה לפני ימים נוראים, וממילא מובן שמצוות אלו נחשבות כקרבן לה’ שהינם הקרבה שלמה ללא אינטרסים!!!
