“ולפני עיור לא תתן מכשול ויראת מאלקיך אני ה'” (קדושים יט, יד).
כתב רש״י, לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו ויראת מאלקיך המכיר מחשבותיך.
וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מאלקיך.
פירוש זה של רש״י נשנה בעוד ארבע מקומות בפרשיות אלו, לענין מפני שיבה תקום, ועל אונאת דברים, על לקיחת ריבית ועל עבודת פרך בעבד.
עורר על כך המשגיח ר׳ שלמה וולבה זצ״ל (בספרו עלי שור ח”ב, ע’ תצט), שכאן מתגלים לנו ניצוצות העומק של היראה האמיתית.
אם היו שואלים אותנו מהי יראה, היינו עונים שיראה היא דקדוק במצוות, פחד מגיהנם.
ודאי שיש בהם נקודה של יראה, אבל התורה מגלה לנו שהעומק של היראה היא במסתרים שלנו, ביצרי מעללי איש ובעלילות מצעדי גבר, בדברים המסורים ללב שאין שום אדם יכול לדעת כוונתנו, זולתי האדם עצמו והקב״ה היודע מחשבות, שם הוא מקומה.
בכל החמשה מקומות שהזהירה התורה על היראה הזאת הם בדברים שבין אדם לחבירו, יכולים אנו להראות עצמנו כתמימים וטובי לב, בעוד שבלבנו מקננת נגיעה עצמית, וזה המבחן האם יש בנו יראה או לא.
ואף במצוות שבין אדם למקום אדם עשוי להדר ולהיראות כצדיק, אולם עמוק בלבו הוא רוצה למצוא חן בעיני הבריות, ולכן רק בנקודת העומק של הלב שם הוא מקומה של היראה האמיתית, ולעולם יהא אדם ירא שמים בסתר.
דודתי ע״ה ספרה לי מעשה נורא שהיה בעיירתם גובורובה, בתקופת השואה. בצהרי יום שישי הקיפו הנאצים ימ״ש את העיירה מכל עבריה, הכניסו את כל התושבים, גברים נשים וטף, אל בית הכנסת שהיה עשוי מעץ, והבטיחו להעלות עוד מעט קט את כל המבנה באש.
אי אפשר לתאר את הדרמה הנוראה שהתחוללה שם באותן שעות, יללותיהם של הילדים והנשים הרקיעו שחקים. הפעוטות שהיו גם עייפים ורעבים בכו ללא הפוגה. הרשעים הקיפו את המבנה מכל צדדיו והכריזו שכל יהודי שימצא מחוץ לארבעת הכתלים של בית הכנסת, יהרג במקום.
בין המוני היהודים שנכלאו בבית הכנסת היה גם ר׳ יואל האופה, שהיה ירא שמים ביותר. ר׳ יואל זה, שהיה האופה של העירה, הצליח בבקרו של יום שישי לאפות כמה חלות לשבת, אבל הן נשארו כמובן בתוך המאפיה.
עתה, ברגעים הנוראים הללו, עלה במחשבתו לנסות לצאת החוצה, לקחת את החלות מתוך המאפיה ולחזור לבית הכנסת, כדי לזכות את אחיו האומללים במצות לחם משנה.
האופה לא האריך במחשבותיו ולא התלבט יותר מדי. הוא ניתר ממקומו וקפץ החוצה. הכל ידעו שבריחתו עלולה לעלות לו בחייו, אך הוא ביקש, דוקא ברעיו האחרונים, לזכות את כל קהל הקודש במצוה.
והנה, כעבור כמה דקות נכנס ר׳ יואל לבית הכנסת, על שכמו שק עם חלות טריות, והוא מכריז בשמחה “יהודים טלו ידיכם קודש, ובואו בצעו על לחם משנה, כי שבת היום לאדוננו”. והיהודים האומללים כמו שכחו לפתע איפה ובאיזה מצב הם נמצאים; שמחת המצוה העלתה אותם טפחים מעל האדמה. הכל נטלו ידיהם וטעמו מהחלות.
ואז התרחש הנס. קצין שהגיע מאי שם, הודיע לחיילים הגרמנים שעל הגדוד שלהם הוטלה זה עתה משימה חדשה בשדה הקרב, ועליהם לעזוב את המקום מיד. הנאצים הארורים, ששמרו על בית הכנסת בקשו ממנו שיאפשר להם לבצע את זממם ולהצית את היהודים, אבל הוא הורה להם לבוא אתו בזה הרגע… וכך ניצלו כל היהודים. נס ההצלחה הפתאומי, שהתרחש ממש באותו רגע בו קיימו הכל את המצוה, הביא את קהל יהודי העירה להאמין באמונה שלמה שהיתה זו מסירות הנפש של ר’ יואל האופה שהצילה את הכלל. (סיפורו של הרב זילברשטיין מתוך עלון לקראת שבת גליון 221)
