הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. (לב ד)
על פסוק זה מקשה ר’ ישראל מסלנט זצ”ל: מה שבח הוא למשפטי השם יתברך “שאין בהם עוול”, וכי במשפטי בני אדם מותר שיהיה עוול?
ר’ ישראל סלנטר הסביר שבמשפט בשר ודם נלקח בחשבון רק שיעור הצער והכאב של החוטא עצמו, ואף שבהכרח מעונשו של החוטא נגרם צער וסבל גם לסובבים אותו, אם זה לבני משפחתו או לידידיו ומכריו, הרי אין באפשרותו של בשר ודם להתחשב בכך בגוזרו את עונשו של העבריין. נמצא אפוא, שבכל עונש שניתן ע”י בשר ודם, בוודאי נענשים וסובלים גם אלו הנקיים מכל חטא ואשמה.
אבל להבדיל, משפטי ה’ אינם כן. כל פרט ופרט נלקח בחשבון – אין צער, ולו גם הקטן ביותר, הנגרם לאדם בדרך מקרה. עונשו של החוטא, כמו גם של הסובבים אותו, נמדד בדיוק מופלא. אם עלול להגרם צער או בושה לאדם אחר שאינו ראוי מצד עצמו לעונש זה, הרי לא ייענש החוטא כלל וכלל.
הגר”א לופיאן זצ”ל היה רגיל להוסיף, שלאור הדברים כדאי לאדם להרבות לו ידידים ואוהבים, ועל ידי כך יוכל להנצל ביום הדין. שכן, אף אם יחטא ולפי מדת הדין יגיע לו עונש, יצטרכו בשמים לקחת בחשבון את הצער שיגרם על ידו לידידיו. ואם הם טובים וישרים במדה כזו שאין מגיע להם הצער לא יענישוהו בזכותם, כי משפטי ה’ אמת צדקו יחדו. (מעובד ע”פ ספרי אחרוני זמנינו)
הרב עזריאל טאובר זצ”ל, סיפר על סטודנט שלמד באחת האוניברסיטאות במוסקבה בתקופת הקומוניזם. באחת ההרצאות כשדיברו בשבחה של השיטה הקומוניסטית שדגלה שהכל שייך לאומה, אין עשירים, אין עניים, כולם שווים, התלהב המרצה ושאל את אחד הסטודנטים: לו הייתה לך אנייה, מה היית עושה איתה.
אני, ענה הסטודנט, “הייתי נותן חצי לרוסיה ורק חצי הייתי משאיר לעצמי”.
המשיך המרצה ושאל, “ואם הייתה לך תרנגולת, מה היית עושה איתה”.
ענה הסטודנט, “אותה הייתי משאיר לעצמי”. למה, שאלו כולם, אתה מוכן להתחלק באונייה, ועל תרנגולת מסכנה אתה לא מוכן לוותר. ענה להם הסטודנט בפשטות, תבינו חברים, תרנגולת יש לי, מה פתאום שאתחלק בה.
קל לאדם להטיל את המשימה לסיוע לזולת על חבריו, לפלוני יש את הרכב שהוא יכול להסיע, לאלמוני יש הכסף שהוא יכול לתת לעני, לא יגרע לו כלום מכספו, אך כשזה מגיע אליו כבר הוא מוצא הרבה תירוצים למה הוא הוא לא יכול לסייע…
