אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה’ אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה..
פירש רש”י (ומקורו בספרי פיסקא קנג) “לא יחל דברו – לא יעשה דבריו חולין”. כלומר “לא יחל דברו – לא יחלל את דיבורו” – לעשותו חולין, שלא יזלזל בשמירת דיבורו.
ובטעם הדבר יש לפרש גם משום שהדיבור של האדם יש בו חיות, ולכן אין לחללו בחינם, וכמו שכתב המהר”ח ויטאל (לקוטי תורה, פרשת עקב) “כמו שאדם כשהוא מדבר מוציא הבל מפיו, ואותו הבל הוא חלק חיותו, וראיה לזה שאחר שתצא הנשמה מהגוף לא נשאר בו לא הבל ולא דיבור, נמצא שאותו ההבל שיוצא מפיו בעת הדיבור הוא מחלק נשמתו, לכן נצטוינו שלא לדבר דברים בטלים שמפסיד בהם חלק נשמתו.
וכן שמעתי מהחכם ר”ש שורק זללה”ה על הפסוק ‘לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה’, שאין לאדם לעשות דבריו חולין, כי ככל היוצא מפיו יעשה, אם טוב אם רע, כן עושה ובורא, סניגורים או קטגורים”.
וכתוב (משלי יח, כא) “מות וחיים ביד הלשון”, כשהאדם מחלל דיבורו ועובר על נדריו, עובר באיסור “לא יחל” שעושה דיבורו חולין, ופוגם בעצם מהותו (ועיין עוד ביסוד ושורש העבודה שער הכולל פרק ד שהביא כמה ממאמרי הזוהר בגודל השפעת דיבור האדם בהבל פיו, לטוב ולמוטב).
וזה שכתב המאירי (ריש מסכת אבות) “הכזבן חשוב כמת, בעבור שכל מעלת החי בדיבור, ואם בטל הדיבור – בטלו חייו, והמכזב מפקיע עצמו מעצם ה’נפש חיה’ שבו”.
ובספרים (לב טהור מאמר ‘הדיבור הוא חיות האדם’) הובא כי עוד קודם שנוצר הולד, בשעה שעולה במחשבה להיבראות, גוזר עליו הקדוש ברוך הוא כמה שיחות בטילות ישיח וכמה דיברות ידבר, ואם ידבר יותר מדאי – יש לחוש שיגמר דיבוריו שנגזר עליו, ע”ש.
והיינו כנזכר לעיל כי הדיבור הוא חיות האדם ובכח מה שהאדם מקיים בעצמו “לא יחל דברו”, אז יתקיים בו “ככל היוצא מפיו יעשה” ויתקיימו דיבוריו, שיהיה לו כח שיתקיימו ברכותיו, שכיון שלשונו דוברת רק אמת, הרי היא כמו סכין חדה שיש בכוחה לפעול, ולכן גם יכול לבטל גזירות, כאומרם (בבא בתרא קטז.) ‘כל מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים’, כי בכח דיבורו שיתקיימו דבריו כאמור.
וכמובא בגמרא (כתובות עז:) שמלאך המות רצה לקחת את נשמתו של רבי יהושע בן לוי, ורבי יהושע ביקש ממנו להראות לו את מקומו בגן עדן, וכשהגיע המלאך עמו לגן עדן, קפץ רבי יהושע בתוכו בעודו חי ונשבע שלא יצא משם, אמר הקדוש ברוך הוא שיבדקו, אם במשך חייו נשאל פעם על שבועה – אפשר להתיר לו גם את השבועה הזו שנשבע שלא לצאת משם, ואם לאו – אין להתיר את שבועתו, וכשבדקו שלא נשאל על שבועה מעולם, נשאר בגן עדן. והענין בזה, שאם במשך חייו לעולם לא היפר את שבועתו אלא שמר על פיו כראוי, אם כן יש כח גמור בדיבורו וגם כעת אין להפר את דיבורו, ולכן הקדוש ברוך הוא יעשה כדבריו, ויקויים בו (עיין שבת נט: ומועד קטן טז:) הענין ש”צדיק גוזר, והקב”ה מקיים”
בשנת תרי״א הוציא הנסיך הרוסי ששלט בפולין, פקודה לפיה כל היהודים בפולין חייבים להחליף בגדיהם לבגדי גויים כשאר תושבי המדינה, ולקצץ זקנם ופיאותיהם, וכל העובר על הצו יאסר. השוטרים החלו לתפוס יהודים ולגלח זקנם ופיאותיהם בעל כרחם, ומי שסרב קיבל מכות ומהלומות, והובל למאסר.
היו מגדולי ישראל בליטא שפסקו לקיים גזירת מלכות, מטעם פיקוח נפש. אמנם הגה״ק רבי אברהם לאנדא מטשכנוב זי״ע ציוה להכריז בבתי כנסיות ובתי מדרשות שזו גזירת שמד, לפי שכוונתם להעביר על הדת, ובשעת השמד הדין ‘יהרג ואל יעבור’ אפילו על שינוי שרוך הנעל (כדאיתא סנהדרין עד:) באו אליו לומדי עירו בטענה, שהוא יחידי בפסק דינו.
טען הרב, השמועה אומרת שגם הרה״ק בעל החידושי הרי״ם זי״ע פסק כך, ענו לו, האם בדיני נפשות מסתמכים על שמועה. הסכים שהצדק אתם, והחליט לנסוע לוארשה להתראות עם החידושי הרי״ם.
הוא הזמין מרכבה והתכונן לצאת לדרך, באו בני ביתו ומקורביו, וטענו האם בזמן סכנה שכזה יסע הרב וישב בוארשה. נענה הרה״ק מטשכנוב ואמר: “מה הנכם חושבים, שאני נוסע להתיישב בוארשה”. כשהגיע לחידושי הרי״ם שמח לקראתו והביא לו כסא, הרב סירב לשבת, ואמר, באתי לשמוע דעת מעכ״ת בענין הלבושים. נענה החידושי הרי״ם ואמר, דעתי ברורה שזו גזירת שמד, הגזירה נגזרה בהשפעת המשכילים, שרצונם להעביר על הדת כדי שהיהודים ידמו לגויים!
עמדו שני גדולי ישראל ופלפלו בהלכות קידוש השם כשעתיים, ונפרדו. בדרכו לביתו שיבח הרה״ק את החידושי הרי״ם שדעתו דעת תורה. שאלוהו, אם כן מדוע סירב מעכ״ת לשבת כשהחידושי הרי״ם הביא כסא? נענה הרה״ק מטשכנוב ואמר: כיון שהוצאתי מפי “מה הנכם חושבים, שאני נוסע ‘להתיישב’ בוארשה”. והגם שכוונתי היתה שלא אתמהמה זמן רב בוארשה, אעפ״כ לא רציתי לעבור ולשנות מדברי. (בדידי הוי עובדא (עמ׳ רכא)
