אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב..
פירש רש״י: “אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל – אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אילו היינו שם היינו משיבים אותו, לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כולכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב.
ויש לדקדק בלשון רש״י שאמר: היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים “מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך”, מדוע נקט בלשון “בן עמרם” ולא משה רבנו.
והיישוב לכך יובן על פי מה שמובא בספר אור פני משה (ריש פרשת חוקת) בשם ספר מעשה מלך, וזה לשונו: שמעתי אומרים דאיתא בספרים, מעשה, מלך אחד שמע מכל אשר עשה משה איש האלהים נפלאות ותעצומות, והמלך הזה היה מכיר בצורת הפרצוף, והסכים בדעתו ושלח צייר אומן המדברה אל משה לצייר דמות תבניתו, ויהי כאשר בא אל המלך, ויפן כה וכה וירא כי אין איש בעולם רע מהתואר צורת הפרצוף הזה, שהיה מראה סימני מדות רעות ומגונות, להיות נואף ורוצח וכל מדות רעות שבעולם.
ויצו המלך להרוג את הצייר הזה, באומרו שמעל בשליחות המלך, ויקח המלך בדברים את הצייר השני ויאמר לו כדברים שאמר לצייר הראשון, שילך ויצייר את דמות משה. ויהי כאשר בא הצייר השני אל משה וירא את תואר פניו, והנה הוא כתבנית אשר הביא אתו הצייר הראשון, ותסמר שערות בשרו באומרו כי למיתה ילך גם הוא בבואו אל המלך.
וערב את לבו ויגש אל משה ויאמר לו: בקשתי שתאמר לי מדוע פניך רעים, ואתה אינך דומה לשום בן אדם אשר על פני האדמה. ויען משה רבינו ע״ה ויאמר, אתה בן אדם קרוץ מחומר אשר טח עיניך מראות, ולבך צפנת משכל, הטוב טוב יאמר למי אשר פניו מורים ומוכיחים להיותו טוב, הלא זה הוא כבהמה שלפי טבעו הוא טוב, וזה הדבר הטוב, מי אשר פניו רעים עד מאוד, והוא גובר על החומריות ומהפכו לטוב, זה הוא בעצם אשר לו משפט הטוב לקרוא לו טוב, כי הוא על ידי בחירתו טוב. עד כאן דבריו.
ובתפארת ישראל על משניות בשלהי מסכת קידושין הביא גם כן כזה, רק קצת בלשון אחר. ובספר דגל מחנה אפרים (פרשת כי תשא) הביא בשם זקנו הבעל שם טוב הק׳ זי״ע, כי משה רבינו ע״ה נולד שיהיה רשע גמור ויהיה לו כל המדות הרעות, אך הוא היפך ושיבר כל המדות רעות, והשתדל רק להכניס עצמו במדות טובות.
והנה הגמרא אומרת במסכת סנהדרין (לח:): “שבשעה שבקש הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם, ברא כת אחת של מלאכי השרת, אמר להם, רצונכם, נעשה אדם בצלמנו, אמרו לפניו, רבונו של עולם, מה מעשיו, אמר להן, כך וכך מעשיו, אמרו לפניו, רבונו של עולם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וכו׳”.
והביאור בדו שיח בין המלאכים לקב”ה כיחשיבות עבודת המלאכים גדולה מאד, וכולם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה ומברכין ומשבחין ומפארין וכו׳, ולגדודי צבאיו אין מספר, ומה יתרון יש בעבודת האדם למטה, חומר עכור, יסודו מעפר וסופו לעפר. ולכן אמרו לפניו, רבונו של עולם “מה מעשיו”, כלומר, איזה יתרון יש במעשיו יותר מעבודתינו למעלה.
אבל האמת הוא כי עבודת האדם חשובה יותר באין ערוך, כי המלאכים אין להם יצר הרע, ואין להם בחירה, ואין בהם ניסיונות והסתרת פנים, ולכן עושים באימה וביראה רצון קונם, אבל האדם אשר יצר לב האדם רע מנעוריו, ולפתח חטאת רובץ, משעה שננער לצאת שולט בו כבר היצר הרע, והוא מלא נסיונות כל ימיו, ויצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואף על פי כן הוא עובד את בוראו, עבודה נשגבה כזו אין למעלה.
לפ”ז מסביר האדמור בעל זכרון אלעזר (רובין), שזהו מה שאמר רש״י: באומרו שאלו שבשוק היו אומרים אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם, שאנשים שבשוק אומרים שהם מצויים במקומות אשר הניסיונות מרובים וא״כ איך יוכל משה רבנו להוכיחם, שהרי הוא אינו מש מאהלה של תורה ואינו מצוי בשוק כלל. לכן אמרו ‘אתם הייתם שומעין מבן עמרם’, ואמרו דוקא בן עמרם, כי אמרו חז״ל (שבת נה:) שעמרם אבי משה מת בעטיו של נחש, שהיה צדיק גמור וא״כ אין פלא שבנו משה רבנו היה צדיק גמור, שהרי היה בנו של עמרם שלא היה לו יצר הרע כלל ולא חטא מעולם, אבל שאר אינשי דעלמא מן השוק שאין להם מעלה זו של בן עמרם, איך יוכל משה להוכיחם.
לכן כנסם כולם והוכיח את כל אחד לפי מדרגתו, והראה להם שגם הוא למרות שאביו היה עמרם אך הטבעים שנולד בהם לא היו כשל אביו, והיה צריך משה רבנו לעמול לשנות את מידותיו וכל אחד לפי כוחו ויכולתו שאין הקב״ה בא בטרוניא עם בריותיו והוכיחם כי גם אנשי השוק יכולים להיות צדיקים גמורים.
וזה שאמר “וחצרות ודי זהב”, כי ‘חצרות’ רומז על תלמידי חכמים הזוכים לשבת בחצרות ה׳ ועוסקים בתורה, ‘ודי זהב’ רומז על העוסקים לאסוף זהב ומצויים בשוק, ורמז להם משה רבנו שהוא מוכיח את שניהם כל אחד לפום דרגא דיליה.
ומסופר על הגה״ק רבי אליהו מוילנה זי״ע שקרא אליו את הרב המגיד מדובנא זצ״ל, שיאמר לו דברי תוכחת מוסר, אבל המגיד לא ידע בנפשו מה הוא יכול לומר דברי תוכחה לגאון מוילנה שהיה מלא תורה ולא פסק פומיה מגירסא. כשנכנס לביתו של הגאון וראה שהוא יושב ולומד עם תלמידיו בקדושה וטהרה, עטוף בטלית ותפילין ותריסי חלונותיו סגורים כדי שלא יוכלו לראות החוצה ולמד לאורו של נר. אמר הרב המגיד: ‘הן אמת שאתם יושבים כאן ועוסקים בתורה בפרישות וקדושה, והנכם סגורים ומסוגרים מן העולם הזה ואין אצלכם יצר הרע כלל, אולם מה היה אילו הייתם צריכים ללכת בשווקים וברחובות לחפש אחר פרנסתכם, ואז הייתם באים לכל מיני ניסיונות, האם גם אז הייתם במדרגה כזו של קדושה ?! התחיל הגאון מוילנה לבכות ואמר: ‘הן אמת מה שאמרת, אבל אני מתיירא להכניס עצמי לנסיונות׳.
