בפרשתנו התורה חוזרת על משעה קורח ובעיקר תולה את השאמה בדתן ואבירם וכפי שנאמר: וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה’, וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס, וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ (פ,ט פ”ט – יא).
ושואל על כך האור החיים הקדוש בפסוקים אלו מוזכר שדתן ואבירם הם קריאי העדה, שהשתתפו במחלוקת של קרח. ותמוה מה חידוש יש בזה, וכי יש דתן ואבירם בני אליאב אחרים.
גם מה הטעם להזכירם, הלא הם ספו ותמו כמו שאר המשפחות שלא נמנו כיון שספו ותמו.
גם יש לבאר מדוע האריך בדבריו אשר הצו ושוב פעם בהצותם על ה׳.
על פי השאלות הללו רבנו אור החיים קובע יסוד שהכתוב בא לומר שדתן ואבירם הם היו הגורם העיקרי בכל מעשה קרח, וה׳ יתברך חפץ לפרסם את הרשעים שהם הסיבה למעשה הרשע כדי להודיע שהם החטיאו את העדה.
ויתירה מכך מוסיף האור החיים הקדוש שאפשר לומר שגם את קרח הם החטיאו, והגם שנראה שקרח השתתף במחלוקת מצד עצמו שהרי כתוב ויקח קרח, אפשר לפרש שהם הסיתו אותו קודם לכן ומה שהוא לקח את עצמו למחלוקת זה היה בגללם.
וגם מה שכתוב להלן ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח זה גם היה בגלל דתן ואבירם.
וגם שנקהלו היהודים על משה ועל אהרן היו חוזרים בהם אם לא היו ב׳ הרשעים הללו.
והראיה לכל זה שמשה רבינו לא השתדל לרצות אלא אותם, דכתיב בפרשת קרח (במדבר טז, יב) וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם, דוקא אותם השתדל משה לרצות, וכן שם (פסוק כה) וילך משה אל דתן, הרגיש שהמחלוקת תלויה בהם ונפשות כל המתים באשמת ב׳ הרשעים הללו.
ויש בזה למוד זכות על קרח ועל המאתיים חמישים איש איש שהם הוסתו על ידי דתן ואבירן, וכן תמצא בפרשת עקב (דברים יא, ו) כתוב ואשר עשה לדתן ולאבירם שאינו מזכיר אלא אותם.
בזה יכולים אנו להסביר את דדברי ר’ עקיבא (סנהדרין קח) עדת קרח אינה עתידה לעלות, שנאמר ותכס עליהם הארץ – בעולם הזה, ויאבדו מתוך הקהל – לעולם הבא, שכוונתו לדתן ואבירם.
וכן מה שכתוב בשמואל א (ב, ו) מוריד שאול ויעל, הכוונה בשאר העדה חוץ מהם.
וכמו שתולים את הקלקלה במקולקל, אין לחשוש ממוציא שם רע כאשר מדובר בדתן ואבירם, מותר לתלות בהם את עיקר הקלקלה
ולפ”ז מיישב האור החיים הקדוש מדוע כאן התורה מזכירה שבני קרח לא מתו. ולא במקום עיקר המעשה, בפרשת קרח?
כי לפי מה שכתבנו כאן בא אלהים לקבוע העון בדתן ואבירם ולהקל מעל קרח, לזה גמר אומר ובני קרח לא מתו, הכוונה שזה יגיד זכות אביהם שלא שטפם חובו כדרך ששטף חובם של דתן ואבירם כל בתיהם, להיותם כי עיקר המחלוקת היה בסיבת דתן ואבירם.
כמה צריך ליזהר ממסיתים, מרשעים, ולטענתו של אור החיים הק׳ שהגם שנקהלו היהודים על משה ועל אהרן היו חוזרים בהם אילולא דתן ואבירם, יש להתרחק ממסיתים כמה שיותר.
בדברי המשנה (אבות פ״ד מי״א) “העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור”, מבואר כי בחטא טמון עוד כח, הגורם להתדרדרות בחטא נוסף, כמאמר חז״ל (שם משנה ב) “עבירה גוררת עבירה”.
האור החיים הקדוש (דברים יג, ז) הוסיף בביאור הדברים: דע כי יש מסית שבא עם האדם מיום היותו בעולם, וכאומרם ז״ל (סנהדרין צא, ב) בפסוק לפתח חטאת רובץ (בראשית ד, ז), והוא מסית להאדם להרע. עוד יוולד באדם כח מסית שני באמצעות העבירה, אם עבר על מצוה אחת תוליד בו כח החפץ רשע, והוא סוד מאמר עבירה גוררת עבירה. והאריכו בזה אנשי אמת, לומר כי על ידי עבירה אחת קונה קטיגור אחד, ונוסף גם הוא על כח הרע הראשון להחטיאו. וכן שנים, וכן שלשה, כי ירבה לחטוא יגדל בו ההסתה. ולטעם זה אמרו (ברכות לד, ב) מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד” [כי בבעל תשובה כבר נדבק כח הרע של העבירה הראשונה, ויותר קשה לו לקיים מצוות השי״ת]. מבואר איפוא, כי החטא יוצר באדם “מלאך רע”, המתאווה להוסיף חטא על פשע, ומדרדר את האדם לעברי פי פחת.
