אחד היסודות שמנחים אותי בקליניקה, היא ההבנה שפחדים הקיימים באדם איתם הוא אינו מתמודד, מייצרים שליטה. שליטה היא למעשה מערכת הגנה הנותנת לאדם תחושה שאינו צריך להתמודד עם הפחד וכשהוא שולט אף אחד אינו יכול להזיק לו. פחדים אלו המייצרים שליטה אינם בהכרח מודעים. בעצם, לכולנו יש פחדים המניעים אותנו בחיים, ולכולנו יש צורך בשליטה במידה כזו או אחרת. כאשר אנו מאבדים שליטה, הביטחון שלנו מתערער. וככל שהביטחון מתערער הצורך בשליטה גדול יותר.
כשבני זוג מגיעים לטיפול זוגי, בדרך כלל הגעתם באה מתוך תחושת שליטה ורצון להיכנס לתהליך מחייב. באופן זה, לפחות תחילת התהליך אמורה לעבור באורח סביר וצפוי. אך קורה שאחד מבני הזוג מגיע לטיפול באורח כפוי והוא מגיע ללא רצון להתחייב לתהליך.
כזה היה דן שלאחר לחצים רבים – רגשיים ואחרים, סוף סוף הגיע לטיפול, אך בהסתייגות חד משמעית – “אני הולך איתך פגישה אחת ולא יותר” – אמר לזוגתו. לאחר החלק הביוגראפי, שאלתי את בני הזוג מה הביא אותם אלי. תשובת דן הייתה: “קח בחשבון שאני לא אוהב להתבלט ולדבר, ובקושי תשמע אותי”. הבנתי שדן שהגיע לתהליך מלכתחילה שלא מרצונו ומתוך חוסר אמון במנחה ובתהליך והוא מנסה להחזיר לעצמו את השליטה והביטחון. אילו דן היה יכול לדבר יתכן שהיה אומר: ‘תשמע אדוני, זה שאשתי הביאה אותי לכאן בכוח, זה לא אומר שאני ישתף פעולה, כי אותי לא מכריחים לעשות דברים, ושתדע לך שאני הוא השולט על חיי, אל תבנה על היכולת לדלות ממני דברים מבלי שארצה בכך’.
חשבתי שבשביל שאוכל לנסות לפתח אמון ביני ובין דן, בראש ובראשונה עלי להחזיר לו את השליטה לידיים, או נכון יותר לקבל את שליטתו, אחרת דן יהיה עסוק כל העת בהגנה ובניסיון לבסס את בטחונו, ובוודאי זאת תהיה הפגישה האחרונה שלנו.
על מנת להוריד מעט את המתח ששרר בחדר, תחילה חייכתי והשבתי לדן בנימה הומוריסטית “גם אני, לא כולנו אוהבים לדבר”. חייכנו, השתחררנו קצת, ואז הוספתי את התשובה האמיתית להצהרת דן שעמדה אחורי מילותיו: “אני מאוד מכבד את זה דן. רק אתה תחליט אם לדבר ומתי, חשוב לי שתדע שאם תרצה לשתף אותי במשהו, אני אחלוק איתך את הדברים ברצינות וכובד ראש”.
דן נראה יותר משוחרר והתחיל לדבר, הוא דיבר במתינות ולאט לאט נפתח. הוא סיפר, שיתף, דחה וענה. אך עדיין מלאכת יצירת הקשר הטיפולי מתהווה כל העת, ועלי כמנחה לטפחה ולהעצימה.
בשלב מסוים עלה נושא שדן אמר שאינו רוצה לדבר עליו. למרות זאת, הוא בכל אופן התייחס לנושא, ודינה המשיכה ולשה בדבריו, לאחר דקה או שתיים שראיתי שמצד אחד אפשר “למשוך” את דן בדברים “ולהרויח” עוד נתונים לאבחון והערכה, ומצד שני יש לי הזדמנות לבסס אמון בינינו, בחרתי בביסוס האמון, ואמרתי לדן: “אני רואה שנמשכנו לדבר על הנושא שהחלטת לא לעסוק בו, האם אתה רוצה להמשיך ולדבר עליו, או שאתה חושב שזה לא הזמן?”. דן הגיב: “נכון, אני מעדיף לא לעסוק בו, בשלב זה”.
לאחר הפגישה קיבלתי טלפון: דן רוצה להמשיך ולבוא גם בפגישות הבאות.
